משולחנה של דר' סמדר כהן - שורות לפרשת השבוע

מחר נקרא את פרשת "בהר". פרשה קצרה העוסקת בדיני שמיטה ויובל. פעם בשבע שנים על האדם לחדול מלעבד את אדמתו, ולהיות תלוי בחסדי שמיים.  בלי יכולת לעבד את האדמה ולהשפיע על התנובה – על  האדם להתקיים ממה שהטבע מספק עבורו. שנת היובל – שהיא שנת החמישים הבאה בסיום שבעה סבבים של שבע שנים, מרחיקה לכת אף יותר, ודורשת חלוקה מחדש של הקרקעות ושחרור העבדים.

אך מלבד ההבנה הפשוטה כי שנת השמיטה ושנת היובל הן כלים לצמצום פערים חברתיים, מעצם היותן תחנות אתחול-מחדש של הסדר הכלכלי, נדמה לי כי יש להן משמעות עמוקה יותר מבחינה תודעתית. הרב שמואל דוד לוצאטו (משורר, מחזאי וסופר מאיטליה, במאה ה-18) כותב: "והיות תבואת השנה ההיא הפקר, היא חמלה על העניים; והיא משווה את העשיר לעני, ומשפילה גאוות העשיר, ומזכירה אותו כי כל בני האדם שווים הם. כאשר העשיר חווה על בשרו את חווית חוסר השליטה שבשנת השמיטה, של התלות בחסדי שמים (ובחסדים של בעלי שדות אחרים), הוא מזדהה לרגע עם חווית הקיום הבסיסית של העני, ואולי הוא אפילו מפנים שהוא קרוב לו, הרבה יותר ממה שהוא חשב. הבנת בעל העבדים, כי אותו עבד אינו עבד לעולם, אלא אדם בן חורין הנמצא במצב זמני של עבדות, עד להגעת שנת היובל, היא הבנה חשובה מאין כמוה. גם אם העבד ואדוניו לא יזכו בימי חייהם לחוות שנת יובל, הרי ששניהם יודעים שהעבד ובעל העבד שווים הם".

הדברים של לוצאטו מעניינים , יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמציאות כי דווקא בשנת השמיטה יש פחות יבולים לעניים. דווקא לעניים, שלא יכלו לאגור מזון מהשנה השישית, שנת השמיטה קשה עוד יותר. תשובה לתהייה זו אפשר למצוא אצל כמה מן המפרשים אשר סברו כי מצוות השמיטה לא נועדה להשיג מטרות כלכליות חברתיות, אלא דתיות. בלשון אחר, השמיטה והיובל מהווים מבחן של אמונה. מבחן להתמודדות בתנאי חוסר ודאות. גם בשנים רגילות אין ודאות ביחס להצלחת היבול (בוודאי בימי קדם). אולם, השמיטה והיובל מעצימים עוד יותר את תחושת חוסר הוודאות – מה יהיה? האם יהיה מספיק אוכל? האם השדות ישרדו? האם אנחנו נשרוד?

אנו מכירים את תחושת חוסר השליטה בהקשרים רבים. היכולת שלנו לשליטה ולוודאות מוגבלת – זהו מצב מפחיד ולעתים מעורר חרדה. תקופת העומר בה אנו מצויים, היא מעין "שמיטה זעירה", היא דרך להתמודד עם חוסר היכולת שלנו לקבוע ולשלוט. עם חוסר הודאות הנטוע בעצם הקיום האנושי שלנו. ספירת העומר נועדה למלא את תפקיד התפילה – מצד אחד היא מזכירה לנו שאנו בעיצומה של תקופה מדאיגה וחסרת וודאות, ומצד שני – נותנת לנו מנגנון מרגיע. לא רק שיש לנו מה לעשות, אלא ספירה, ובמיוחד ספירה של הזמן מקנה לנו תחושת שליטה ורוגע. לא בכדי מציעים לנו לספור עד עשר ולהירגע כשאנחנו כועסים, וכנראה שיש גם תבונה בהצעה לספור כבשים לפני השינה כדי להירגע ולהפיג חרדות.