משולחנה של דר' סמדר כהן - שורות לפרשת השבוע

מחר נקרא את פרשת "וישב". בפתחה של הפרשה נפרשת בפנינו מערכת היחסים בין יוסף האהוב על ישראל לבין אחיו. כבר בראשית הסיפור קיים מתח רב בין האחים, מתח שמדרדר לשנאה ומגיע למכירת יוסף לעבדות.  מערכת היחסים המורכבת והטעונה בין האחים היא אחד הנושאים המרכזיים בסיפור יוסף. עד שלא ישתפר הקשר בין האחים, החיים של כל הדמויות בסיפור יעקב, יוסף ואחיו כאחד, אינם שלמים. פרשה שהוא כולה פרשת דרכים שהפכה את חייהם של הדמויות השונות לחיי סבל וייסורים במקום לחיי פיוס ותמיכה הדדית.

פרשת 'וישב' נקראת בשבת שלפני חנוכה, ימים בהם החושך מרובה והאור מתקצר. פרשה "חשוכה" במעשים: אחי יוסף מוכרים את אחיהם הצעיר לעבדות, יהודה מפקיר את כלתו וצורך שירותי מין, יוסף מותקף מינית על ידי אשת פוטיפר ומושלך לכלא ושם פוגש שם את נדכאיי העולם.

ולמרות "החושך" הרב אני מוצאת שיש נקודות של "אור" בעלטה.

בעולם הקדום לאור השמש ולנר תפקידים רבים: היטהרות מטומאות שונות, בדיקת חמץ, פרסום נס, כולם בבחינת כלים רוחניים וחברתיים לתיקון האדם והחברה. תפקיד האור הוא לחשוף את צדדיו האפלים של האדם- ומתוך כך, להתחיל במלאכת התיקון שלהם. בלשון אחר, ההוצאה לאור של מעשי יהודה ולקיחת האחריות על טעויותיו, עלייתו של יוסף לגדולה חרף הטראומות שחווה בצעירותו והתעמתותו המאוחרת עם אחיו על מעשיהם, הם הכלי החברתי והרוחני היעיל ביותר לגרום לשינוי תודעתי והתנהגותי בקרבנו.

מאחלת לכולנו כי תודעת האור של כל אחד ואחת מאתנו תעמיק, תגדל ותשפיע על "אור הנרות" של האחרים. 

 

מחר נקרא את פרשת "וישלח". פרשה זו כשמה מתחילה בכך שיעקב שולח שליחים במטרה לבחון את תגובתו ואת הלך רוחו של עשו לקראת חזרתו. ברקע נמצאת העזיבה/בריחה הלא מדוברת של יעקב, והרמאות הגדולה שהובילה אליה. פרשה עמוסה רגשית ומוסרית. 

עשרים שנה מאז יצא יעקב את אוהל אמו ועדיין לא מצא לו "בית". השנים מחוץ לבית העשירו אותו בנשים, שפחות וילדים, צאן, בקר, גמלים ועבדים שסרים למרותו. ובכל זאת לא זכה יעקב למנוחה ולנחלה, למקום שיוכל לקרוא לו "בית". והנה, אחרי הפיוס המאולץ עם לבן ואחרי הפיוס המפתיע עם אחיו (עשו יוצא לקראתו), יעקב יכול סוף סוף לנשום מעט לרווחה. ממקום המפגש עם עשו הוא נוסע לסוכות, ושם נאמר, לראשונה: "וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת". משם ממשיך יעקב לשכם, קונה חלקת שדה, מקים בה את אוהלו ומקווה למעט שקט. אבל אז, דווקא אז, קופצים עליו רוגזם וקוצר רוחם של בניו שמעון ולוי.

דינה בתו, שגורלה נקשר בגורל הנדודים עד כה, מבקשת גם היא להכות שורש באותו המקום ויוצאת לחפש לה חברה. חמור, בנו של נשיא שכם, נסיך מורם מעם, רואה אותה, חושק בה ואונס אותה ככתוב: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". שלל התגובות הנלוות לאונס של דינה מזכירות תגובות מהעת הזו: יעקב מעדיף להחריש ולהמתין, האחים מתביישים, מתעצבים וזועמים. מילים כמו 'טומאה' ו'נבלה' נזרקות באוויר, בלי להתעכב ולוּ לרגע על השאלה הדחופה באמת: איך מרגישה דינה?

חמור לכאורה מתעשת. הוא מבקש להחליף את מעשה האונס באהבה, לשאת את דינה לאישה, כדי לתקן במשהו את המעשה הנורא שעשה בה, ושולח את אביו לדבר עם משפחתה. השאלה שהעסיקה את המפרשים השונים ומאוחר יותר פסיכולוגים וסופרים היא האם אפשר שאשה שנאנסה אכן תתאהב במי שאנס אותה?. ואולי מלכתחילה היה כאן סיפור של אהבה "מושתקת" והסיפור כפי שמופיע במקרא מסופר מנקודת הראות של האחים הקנאים של דינה, כפי שהציעה הסופרת המשובחת אניטה דיאמנט בספרה 'האוהל האדום'. דיאמנט גוללה בספרה את סיפורה הטרגי של דינה, בגוף ראשון, מנקודת מבטה של האחרונה. כלומר, שמשה לה "שופר", השמיעה את קולה.

ואז, כאילו לא מספיק לה לפרשה "אונס דינה", מגיע האונס השני, הנורא לא פחות ואולי אף יותר. האחים, שמעון ולוי, מנהלים משא ומתן מול שכם ובני העיר כאילו העניין כולו נוגע רק להם. המשא ומתן עם שכם הופך לעילה למעשה טבח ונקם חסר מעצורים, המעמיק ומנציח את הפגיעה הקשה בדינה, ומחריב את הסיכויים להמשך חייה. המפרשים קובעים כי ההוצאה של דינה "מבית שכם" חמורה לפחות כמו מעשה האונס. המקום שהיה לה סיכוי לבנות בו בית נהרס עד היסוד ואתו גם סיכוייה לקיים חיים של זוגיות ומשפחה. הצירוף של החֵרשות וההחרשה של יעקב עם הקנאוּת העיוורת של שמעון ולוי הנחיתה על דינה אסון שקשה יהיה לה להתאושש ממנו, בדומה למה שקורה לקורבנות פגיעה מינית גם בימינו. שתיקה והשתקה מחד, ומערכת אכיפת חוק שאין לה מספיק כלים להתמודד עם פגיעות מסוג זה מאידך, שני אלה מנציחים ומעצימים את הפגיעה במקום להקל ולסייע, וכך חוות הנפגעות לא פעם אונס שני (בהתנהלותן מול מערכת אכיפת החוק) ושלישי (בתקשורת ובמוסדות פסיכיאטרים). את הקביעה של חכמים במסכת סוטה אני מפרשת כמחויבות החלה עלינו כפרטים וכחברה: "כל שאינו מלווה ומתלווה – כאילו שופך דמים".

מחר נקרא את פרשת "ויצא". פרשה זו, שתחילתה בחלום סולם יעקב, המשכה בפגישתו של יעקב עם רחל, נישואיו עם האחיות ושגשוגו בביתו של לבן הארמי, וסופה בעזיבתו של יעקב את ארם, היא פרשה של חיפוש דרך. כולה התמודדות עם מכשולי החיים והתגברות עליהם.

הפרשה היא סיפור התבגרותו של יעקב, הילד הטוב של אמא, והפיכתו לאדם בוגר, עצמאי, חזק ברוח, בנפש ובחומר. בכך מעמיד יעקב, ישראל, את היסודות לעם היהודי כולו, ומלמד אותנו כמה הכרחי שילובם של ההישגים החומריים בעוצמות הרוח.

חז"ל חלוקים בדעתם על הפירוש "והנה ה' ניצב עליו" יש הטוענים כי "עליו" הכוונה שהאלוהים ניצב על הסולם פשוטו כמשמעו, ואחרים סוברים כי המילה "עליו" מתייחסת דווקא ליעקב, ולא לסולם – האלוהים ניצב עליו, על יעקב, כלומר מתגלה לפניו או אולי ניצב לידו. ואני (בצניעות) מציעה לקרוא זאת כך שהאלוהים ניצב על (בתוך) יעקב לצידו בסולם, כלומר, רוח האלוהים שוכנת ביעקב ומלווה אותו יד ביד בדרכו, על הסולם. יעקב מצא את אלוהיו בחלומו, ברגע של שקט מוחלט. כדי להגיע להבנה העמוקה או להכרה מהם הכוחות העשויים לסייע לכל אחד מאתנו בחלומותיו, ביום יום שלו, ברגעי ההתעלות, ברגעי המשבר צריך שנכיר באלוהינו (כל אחד ואלוהיו), שנדע מהם המקורות שמהם אנחנו שואבים את כוחותינל.

 

מחר נקרא את פרשת "תולדות". "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" – כך מתחילה פרשת "תולדות", הפרשה שתעסוק בסיפור חייו של יצחק. פרשה זו פותחת גם בסדרת סיפורי יעקב, מי שיהיה "אב-העל" של האומה, הדמות המדוברת ביותר בספר בראשית.

בפסוק הראשון העוסק בתולדות יצחק שמו של אברהם, אבי יצחק, מוזכר פעמיים מעין הזמנה לחגיגה פרוידיאנית על השפעות סיפורי ילדותו ודמותו של האב-אברהם על ההורות של יצחק.

יצחק נולד בפרשת "וירא", ומתחיל לגדול לצד אחיו למחצה, ישמעאל. הוא חווה את חוויית הגירוש של אחיו ובהמשך הפרשה הוא מככב בסיפור העקדה. ובכן, אלה תולדות יצחק. הורים שציפו ללידתו שנים רבות, בית לא יציב, ניתוק מאחיו, סיפור העקדה, מות אמו האהובה וההחלטה של אברהם לא להגיע ללוויה של שרה. העצב של יצחק על מות אמו מקבל ביטוי רק כשהוא מתוודע לרבקה, בסוף הפרשה. עם המטענים הללו מתחיל יצחק את הזוגיות שלו עם רבקה ואת הקמת המשפחה אתה.

הקביעה של אהבה "מתעדפת" בין ילדים היא עוד סוגיה מורכבת בפרשה, סוגיה הגורמת לאי-נוחות בלשון המעטה. העדפה בין ילדים בצורה גלויה או סמויה היא נושא "טאבו" בהורות. אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור של המשפחה של יצחק הוא סיפור על משפחה בקונפליקט. לכן גם סיפור הבכורה נולד מתוך סיטואציה שנידונה לכישלון.

נושא מרכזי בפרשה שלנו הוא ברכת יצחק לבניו. לקראת מתן הברכה צריכים שני הצדדים להכין עצמם לקראת הברכה. כשיצחק שולח את עשיו לצוד ולבשל הוא מבקש, אולי, ליצור אצלו התכוננות למעמד הברכה, לחשוב מה חסר לו, מה הוא רוצה לקבל מאביו לפני הפרידה האחרונה ביניהם. ואולי הוא מעביר כאן מסר לבנו – אתה כבר מבורך ביכולת לדאוג למזון לך וליקרים לך. הפרשה משמיעה את זעקתו של עשיו לאביו על גניבת הברכה שיועדה לו ועל הבגידה של אמו, כשהעדיפה את יעקב וסייעה לו בגניבת הברכה.

ואני שואלת: איזה מין אב הוא שיכול לברך רק בן אחד? האומנם ברכה אחת בלבד יש ליצחק? האם הברכה הזאת אוניברסלית, מתאימה לכל אדם, ומי שיבוא יוכל לקבלה? רש"י מציע תשובה, הוא מצביע על הבדל חשוב בין שתי הברכות: הברכה ליעקב פותחת במילים וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים, מילים הנעדרות מהברכה לעשיו. כותב רש"י: מהו האלוהים? בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך. רש"י מסביר כי יעקב יזכה לרוב הטוב המובטח בברכה אך ורק אם יהיה ראוי לכך בדין, בצדק. לעומת זאת, בברכה השנייה אומר יצחק : משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. עשיו לא צריך להרוויח את טוב הארץ. בין אם ינהג כצדיק ובין אם רשע יהיה – יזכה בחסד האל. 
הפרשנות הזו של רש"י חותרת תחת הרעיון שליצחק הייתה ברכה אחת בלבד, ושהברכה ניתנה לבן המבורך באופן רנדומאלי כמעט. רש"י מציע לנו שאמנם עיני יצחק כהו, אבל הוא ידע לראות עמוק לתוך העתיד ולהתאים את הברכה לבן ולעם שיצמח מזרעו. אם אין כאן פשוטו של מקרא, וודאי יש כאן עידוד לשומעים. אם תצדיקו את הברכה, תזכו להתגשמותה. 

 

מחר נקרא את פרשת "חיי שרה". פרשה שיש בה את החומר ואת הרוח, שמחה ועצב התחדשות ופרידות. בלב הפרשה בין סיפור מות שרה ובין סיפור מות אברהם, מביא הכותב סאגה מפוארת, סיפור מסעו של עבד אברהם בדרך למציאת אישה ליצחק ונישואיה של רבקה ליצחק.

סיפור שידוכו של יצחק (הפרק הארוך ביותר בספר בראשית) מאופיין בכמה פרמטרים ייחודיים: זוהי הפעם הראשונה שהמקרא מביא סיפור מפורט כל כך (כדוגמת סיפורי יוסף וסיפורי דוד הבאים בהמשך) המופיע שלוש פעמים בשינוים מעניינים– תכניתו של עבד אברהם, ביצועה בפועל, ולבסוף הסיפור כפי שעבד אברהם מספר אותו למשפחתה של רבקה. בסיפור זה מופיע גיבור אפי שמחשבותיו, דעותיו ומעשיו נחשפים בפני הקורא בבהירות רבה, גיבור שבאופן מפתיע משמש כעבד של אברהם.

בסיפור זה אנו שומעים גם את התפילות הראשונות בתורה, ואף הן באות מפיו של עבד. הראשונה היא תפילה להצלחת משימתו, והשנייה, תפילת הודיה.

בסיפור זה אנו פוגשים את רבקה, האישה הראשונה שהכותב מלווה אותה מלידתה, נעוריה ועד לזקנתה (על מותה לא מסופר בתורה). רבקה היא גם האישה האסרטיבית והפעילה הראשונה במקרא: היא נענית לפנייתו של העבד, שואבת מים שוב ושוב עד שהיא מרווה אותו ואת עשרת גמליו, ואף מזמינה אותו להתארח בביתה. היא עונה לשאלת אחיה ואמהּ, האם תלך מיד עם האיש, בהחלטיות נוקבת "אֵלֵךְ" , וכך היא עוקפת את ניסיונות משפחתה לדחות את הזיווג. בדומה לאברהם, גם היא נענית לצו שקורא לה לעזוב וללכת וגם היא עושה זאת ללא היסוס. ובשונה מהאימהות האחרות, היא זו שעושה את הצעד האקטיבי, עוזבת את ביתה ואת משפחתה והולכת אל הבלתי נודע, אל יצחק.

בסיפור זה אנו שומעים על השידוך הראשון במקרא. למעשה, זהו המקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואין – השידוך על תנאיו, האירוסין, מתן המוהר, וכניסת האישה לביתה החדש. אף את עניין הינומת הכלה היו שלמדו מכך שרבקה כיסתה את פניה בראותה את יצחק. מהלך העניינים נראה כאקראי, אבל תפילות העבד וההתנהלות הפלאית, כמעט על-פי התכנית, רומזות להתערבות האלוהית שמאחורי הקלעים.

לכאורה, שידוך תועלתני בין שני בתי אב יש כאן, והוא אינו שונה מאינספור שידוכים כמותו שנעשו לאורך ההיסטוריה. ובכל זאת, לא רק נישואין דיפלומטיים היו נישואי יצחק ורבקה. לפנינו סיפור על אהבה. בפסוק האחרון בפרק יש ארבעה פעלים המעידים על התפתחות הקשר בין השניים והעמקתו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". הדברים הללו מזכירים את שירו של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק: "הכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת". אהבה אמיתית היא אהבה רבת פנים שבה אהובים ממלאים פונקציות מגוונות בחיי בני זוגם. 

 

מחר נקרא את פרשת "וירא". פרשה מלאת רעשים. רעש הזוגיות המורכבת של אברהם ושרה, שתיקתה הרועמת של זו, כמו התרגלה להילקח לחדרי מלכים זרים שעושים בה כרצונם. והעדרה הבולט כל כך, עת בנה, בכורה, יחידה, זה שאהבה, הופך להיות קרבן לאמונה עיוורת של אביר האמונה, אברהם. רעש אחר הוא רעש האבהות המפוקפקת של לוט לבנותיו. האופן שבו הוא מקריב את תומתן, את מהותן את מי שהן למען הכנסת אורחים, כדי לפייס את ההמון הזועם מחוץ לביתו. והרעש החותם את הפרשה ומהווה את שיאה, הוא רעש הוויתור של אברהם על יצחק בנו. ההחלטה של אברהם לעמוד בניסיון, לקחת את בנו יחידו ולהעלותו לעולה, מנפצת את כל מערך האמהות-האבהות-המשפחתיות שאליו אנחנו מכוונים או מכירים משחר ההיסטוריה.

הרעשים מסמנים יותר מכל את שבירת האמון ואת טשטוש הגבולות בין המוסרי למושחת, בין אמונה בריאה לבין פנאטיות דתית, בין אינטימיות זוגית ומשפחתית לרמיסה זולה ואכזרית של המוסד המקודש הנקרא משפחה.

גיבורי הפרשה- אברהם, שרה, לוט, בנותיו, כל אחד בדרכו מצדיק את דרכו המוסרית בעובדה שהוא הולך בה למען מישהו או משהו חיצוני לו. אברהם נענה לרצון האלוקים, שרה כאשר היא מגרשת את הגר שומרת על תומתו של בנה (יצחק, שאמור להיות אבי האומה), לוט מכניס אורחים, בנותיו חוששות ששלושתם נשארו אחרונים בעולם ודואגות להמשך הזרע ומעל כולם מרחפת רוחו של האלוקים, שולטת לא שולטת באירועים, טורפת את הקלפים, משאירה את בני האדם לנפשם ולחטאיהם.

זו פרשה שנקראת בגרון חנוק ובעיניים פקוחות לרווחה, בעוויתות פנים שנעות בין תדהמה לעצב עמוק. זו פרשה שלא זאת בלבד שלא נותנת לנו פתח מילוט, אלא אף בסופה, במסווה של שותפות גורל מכשירה את הנורא מכול. את העקידה.

בפרשה מופיע המשפט "וילכו שניהם יחדיו", פעמיים. הצירוף הכפול של וילכו שניהם יחדיו יכול להיקרא כקריאת נחמה, שהרי האב ובנו קיבלו על עצמם את הדין, לפי המדרש שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את העצים, לפיכך קיבלו על עצמם את האמונה העיוורת והמוחלטת, שמוחקת אמנם את ערכי המוסר, החברה, האנושות, אולם ביחד הם עוקדים ונעקדים, שוחטים ונשחטים, מניפים מאכלת ורגע לפני שהיא ננעצת בבשרו של יצחק מגיע הגואל, האייל. רוצה לומר, זה היה רק ניסיון. מבחן האמונה האולטימטיבי. עברתם.

 

מחר נקרא את פרשת "נח". בפרשה זו מוצג סיפור המבול ותהליך בניית התיבה אליה ייכנסו זוגות זוגות עד לבשורה של היונה, יונה עם עלה של זית.

גיבור הפרשה הוא ללא ספק נח (יש עוד פרשה אחת הקרואה על שם אדם והיא קרח). נח, היה איש צדיק ותמים בנוסח המקראי, איש שדאג להמשכיות המשפחה והעולם. פרשנים רבים עוסקים בהבחנה שבין אברהם לנח, בהבחנה שבין המנהיגות של אברהם לזו של נח. מסקנתם, לכל הדעות, כי ההנהגה של אברהם עולה בכמה מונים על זו של נח. וזאת משום שנח דאג לחלקת האלוהים שלו וכל שעשה עשה למען ביתו בסופו של יום בעוד שאברהם, העורך דין הראשון בתבל נאבק למענם של סדום ועמורה, נדרש לעמוד ב-10 ניסיונות לא פשוטים ומעל הכל הוגדר כמשרת ציבור מהמעלה הראשונה. חייו של אברהם נעו במרחבים של חוסר נוחות מתמדת.

ארנה קזין בספרה "על הנוחות" טוענת כי הפכנו מתרבות של "אני כבר אנוח בקבר", המקדשת את העבודה והמאמץ, לתרבות שרואה בנוחות ערך מרכזי. המטרה שלנו להגיע למקום הנוח, שיהיה לנו נעים ומפנק. הנוחות, כפי שהיא מראה, מנוגדת ליצירתיות ועלולה להרדים את החוש המוסרי שלנו. בלשון אחר חברה שמחפשת את הנוחות עלולה למצוא עצמה מנוונת, מתעלמת מקשייה, הופכת את חולייה לשקופים ומעל הכל חברה שדורכת במקום.

מאחלת לכולנו, שנצמח מהמקומות הלא נוחים ולא נפחד מהם. 

 

מחר נפתח מחדש את הספר הראשון בתורה ואת הפרשה הקרואה על שמו, פרשת "בראשית". השבת הראשונה שלאחר סוכות נקראת "שבת בראשית". זוהי השבת המספרת על התחלת היצירה ופותחת את מעגל פרשיות השנה.

רבים עסקו במשמעותה של המילה "בראשית". הרמב"ן כותב כי המשמעות היא שהאלוהים קדם לעולם, הספורנו לעומתו גרס כי "בראשית" זוהי תחילתו של הזמן ואילו ליבוביץ הניח שהכוונה כי התורה קדמה לעולם.

הקריאה בפרשה זו במרחב הזמן המיוחד שבין חודש אלול לחודש תשרי, שבין חודש הכפרה לבין התשובה או התיקון מאפשרת בחינה נוספת של המילה "בראשית". פרשנות שמציעה לראות או להדגיש את המעמד הייחודי של האדם בבריאת העולם, "נזר" הבריאה. ואכן, הפסוקים מתארים את בריאת האדם בשני אופנים: הראשון, ויִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. והשני, וַיִּיצֶר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. 
על מעמדו הייחודי של האדם כתבו חז"ל כי "אין ספק שהמושג 'צלם אלוהים' שבתיאור הראשון בתורה, מתייחס אל כשרונו הכריזמטי (שאר רוחו, כשרונו המיוחד) של האדם היוצר. האדם הראשון שנברא בצלם נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו ועל כן "בצלם אלוהים" עשה אותו לעשות. כלומר, האדם הנברא נבחר להיות שותף במלאכת היצירה והבריאה. 
כלומר, באדם מגולמים גם השמים וגם הארץ. מח0ד גיסא, האדם ניחן ביכולת לברוא עולמות. הוא מעניק שמות לכל בעלי החיים. ומאידך גיסא, הוא ניחן בכישורי הרס, שנאה ורצח (סיפור קין והבל).

השאלה היא מה מציעה התורה לאדם כדי להתמודד עם המתח והקשיים האינהרנטיים הניצבים בפניו, לממש את צלם האלוהים שבו ולשמור על חופש הבחירה גם לאחר שחטא?
בעיני, נטיעתה של פרשת "בראשית" בלוח השנה לאחר ימים שבהם היה האדם נתון בתהליכי כפרה, תשובה ותיקון מהווים את שיאו של התהליך הקורא לאדם להתחיל "מבראשית".
בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים מגולמות הבקשות, המשאלות והתקוות שנוכל לממש את יעודנו, שנוכל לבחור מחדש לממש את צלם האלהים שבנו, בקשות להתחבר מחדש לזמן שלפני החטא הקדמון, שלפני הגירוש מגן עדן, שלפני המבול, שלפני דיכוי האישה, שלפני הזיהום האקולוגי, שלפני פגעי הלאומנות והגזענות, שלפני הפערים החברתיים הגדולים, שלפני אי הצדק בחלוקת המשאבים בעולם.
האפשריות הגלומות בתהליכים הללו נועדו לחלץ את כולנו מחוויות של תסכול, של ייאוש ושל חוסר אמון ביכולת האדם לממש את מעמדו כשותף לבריאה וליצירה, וביכולתו לשנות ולתקן במקום שקלקל. הן מעניקות לאדם את האומץ להתוודות על חטאיו ולעשות תשובה. את האומץ להאמין שאפשר להתחיל מהתחלה, לברוא וליצור.
אם כן, נטיעתה של פרשת "בראשית" בלוח השנה בסמוך למועדי תשרי פותחת בפני האדם הזדמנות מחודשת לממש את ייעודו ואת צלם אלוהים שבו במרחב הזמן החדש, בשנה החדשה, ומאפשרת לו להתחיל מבראשית.

אסיים בשיר שהלחינה המשוררת נעמי שמר בשנת 1976

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב,

לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב.

לשמוע חלילים ברוח החופשית,

ולהתחיל מבראשית."

לכל אחד מאתנו יש שיר בלב. שיר עצוב, שיר שמח, שיר עצוב ושמח, שיר שמח, שיר של אתמול, שיר של מחר ושיר של חלום. כל אחד מאתנו בוחר כיצד לשיר את שירו. מאחלת לכולנו כי תהיה זו שנה שבה נשיר את שירנו ונממש את חלומותינו.

 

ביום שבת נקרא את פרשת "האזינו", פרשה שבעיקרה שירה. שירת הפרידה של משה-שירה שהיא רגע לפני הסוף. על משה נגזר לעמוד מנגד. להעפיל על הר נבו, צעד אחר צעד, ומשהגיע – לסקור במבט רחב את הארץ המובטחת. את העתיד אליו לא יגיע.

 

מהו אותו 'מנגד'? אני מבקשת לומר, כי זוהי הקריאה לאדם לעצור, לקיים חשבון  נפש, להתמודד עם סופיותו, עם מגבלותיו. אפילו משה איננו יכול לחיות לעד ולהספיק הכול. "מנגד" של משה, אותו "מנגד נבו", הוא הקריאה להשלים עם הציפיות שלא נוכל לממש, עם החלומות שלא יתגשמו. זהו מנגד שנועד לסייע לאדם להשלים עם מגבלותיו, עם גבולות כוחו ויכולותיו.

 

רחל המשוררת בשירה "מנגד" שיר שדומה ונכתב על ימים אלה בשנה. ימים של קשב, של ציפייה ושל עצב. ימים שנדמה שאפילו האוויר מקבל בהם איכות נוגה ומהורהרת מתואר כך בשירה הנפלא:

"קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

לפני שבוע קראנו את פרשת "ניצבים" הקצרה, ומחר נקרא את פרשת "וילך" הפרשה הקצרה ביותר מבין כל הפרשות. מעניין, כי שתי פרשות אלה, הנקראות לעתים בצמידות, משלימות זו את זו. חישבו על כך – הרי כדי שנוכל ללכת, עלינו ראשית כל להתייצב. 

 

שתי הפרשות הללו מספרות על סיומה של מערכת יחסים מיוחדת, מורכבת וסוערת בין "המנהיג" לבין העם, בין משה לעם. עכשיו, אחרי ארבעים שנים של תלונות הדדיות שבמהלכן נקרע ים סוף, יצאו מים מן הסלע ונשמעו דברי אלוקים חיים במעמד הר סיני, חלפה לה הסערה. עכשיו, הגיע הזמן, לאחר ארבעים שנים משותפות, להתייצב, וללכת הלאה.

בפרשה הקודמת, העם, נשים וגברים, זקנים וטף, ניצבו לפני משה: "אתם ניצבים היום כולכם". ובפרשה זו משה הולך אל העם: "וילך משה…אל כל ישראל". שימו לב, לא העם הוא ההולך – הולך קדימה, הולך אל משה – אלא, משה הוא ההולך. נשאלת השאלה, לאן בדיוק הלך משה.

חז"ל מסבירים כי משה עבר משבט לשבט, ממחנה למחנה וזאת במטרה להתחיל את תהליך הפרידה מהעם. בלשון אחר, הלך להכשיר את הדור הבא. והמפרשים מוסיפים כי גדולתו של מנהיג היא לא בהכשרת קהל מאמינים ומאמינות שילכו אחריו באש ובמים. גדולתו של מנהיג-מורה-מחנך-יועץ נבחנת ביכולתם של החניכים להמשיך את דרכו. אם כן, משה הולך אל העם כדי להיפרד ממנו, כדי להמחיש לעם שעומד לחול שינוי במנהיגות, ובעיקר על מנת ללמד אותו (את העם) ללכת בעצמו, לבד. 

השבת הזו שבין ראש השנה ליום הכיפורים (בעשרת ימי תשובה) קרויה גם שבת תשובה. שבת בין היותנו "ניצבים" לבין "הולכים (וילך)". מי ייתן ונשכיל לא רק ללכת הלאה, החוצה, לגדול ולהתפתח, אלא, גם לשוב פנימה –אל עצמנו, אל חשבון הנפש הפנימי היומיומי של כל אחד ואחת מאיתנו. תנועה בשני כיוונים המשלימים זה את זה – שבת "וילך", בה אנו הולכים קדימה, אבל גם "שבת שובה" שבה אנו שבים פנימה, אל עצמנו. 

 

בשבת שעברה קראנו את פרשת "כי תבוא" ומחר נקרא את פרשת "ניצבים". שתי סוגיות מרכזיות לכדו את עיני כאשר למדתי את הפרשה.

הפרשה מתחילה (פסוק תשיעי)  "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל: טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית ה' אלוהיך … אשר ה' אלהיך כרת עמך היום… ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום".

הפסוקים הללו מעוררים כמה תהיות. הראשונה, מדוע יש צורך בברית נוספת על הברית מפרשת כי תבוא? ואם נדרשו פרטים נוספים על הברית הקודמת מדוע האלוקים לא חיבר בין השתיים וסיכמן בפסוק "אלה דברי הברית"?

השנייה, מדוע משתמשת התורה במלה "ניצבים", מונח חדש. עד כה השתמשה התורה ב"נקהלים", או ב"עומדים". מה טומן שינוי זה?

והשלישית, אם נאמר, "כי ניצבים היום כולכם", מדוע נדרשת החזרתיות והפירוט של הרשימה שעליה חלה הברית?

המקובל, ר' חיים בן עטר הפליא לענות על שאלות אלו בספרו "אור החיים". לדבריו, הברית בפרשת כי תבוא נחתמה עם היחיד, הפרט, האינדיבידואל, ברית שמתייחסת לכל יחיד בישראל ואילו השבועה שנכרתה בפרשת ניצבים כוונה לכלל ישראל, שבועה שבמרכזה הערבות ההדדית ועל כן גם נכתבה שבועה זו בלשון רבים.

המילה ניצבים מוסיפה נופך חדש לשון ממונים, אחראים, מסביר בן עטר.  

בצניעות, אני מבקשת להוסיף פרשנות, לחבר את הטקסט הנפלא הזה לראשית השנה, לשבוע הראשון ללימודים. המלה "כולכם" באה לומר, כי על כולנו מוטל עול זה, כל אחד לפי הפונקציה שהוא ממלא, לפי האחריות המונחת על כתפיו ולפי רמת הערבות ההדדית אותה הוא חש.  

כאמור, סוגייה זו משורשרת לסוגייה הבאה שלכדה את עיני. בהמשך הפרשה נכתב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים…".

ראו, בעולם העתיק של מסופוטמיה ואף זה של יוון, רווחה התפיסה כי האדם הוא כלי משחק בידי אלים קפריזיים בעלי התנהגות בלתי צפויה. אלה הכתיבו את מהלך חייו של האדם בעולם ומולם לא הייתה לאדם הכוח להתמודד או להתנגד. הספרות המיתולוגית והטראגית היוונית מדגישות את הרעיון שאין לאדם יכולת לשנות את גורלו. כל ניסיון שכזה נועד לכישלון מלכתחילה. הכל כבר קבוע מראש וכל שנותר הוא לקבלו בהכנעה. תפיסה דיטרמניסטית.

והנה, המקרא מרים על נס מהפכה מחשבתית, אנושית מאד. הוא מעמיד את האדם כקברניט של חייו, כאדון לגורלו, כמכריע הכרעות מרכזיות וכנושא באחריות להן. האדם עומד כל יום בפני בחירה בין טוב לרע וחייב בכל יום, בכל רגע, לעשות הכרעות וגם לשאת בתוצאותיהן. שימו לב, בספר בראשית, לאחר כל בריאה נאמר: "וירא אלוהים כי טוב", ואילו לאחר בריאת האדם לא נאמר דבר. מכאן שהאדם, הייצור היחידי שזכה לחופש הבחירה חייב להוכיח את טיבו, עד כמה הבחירות שלו טובות ומטיבות.

 
מחר נקרא את פרשת "חקת". פרשה מעניינת רבת התרחשויות ועניינים שישליכו על תהליכים חשובים של מנהיגי דור המדבר.
כמו במעמדים קודמים בהם הגיבו אהרון ומשה לדברי מרי וכפירה של העם בנפילה על פניהם, כך גם בפתיחתו של מעמד זה-בהעדרה של מרים, שבמנהיגותה, כך ניתן לשער, היה מרכיב מרגיע ומפייס, כמי הבאר שנקראת על שמה, העם מתקהל על משה ועל אהרון בפעם המי יודע כמה להתלונן על המחסור במים. משה ואהרון מבקשים מפלט באוהל מועד, שם הם נופלים על פניהם. מעבר לפחד, לחוסר האונים ולייאוש העמוק שמבטאת מחווה זו של נפילת אפיים, היא מעידה בעיני גם על אופי מנהיגותם של משה ואהרון. הם אינם מנסים להוכיח את כוחם ושליטתם אלא פונים לכוח הגדול מהם, לאלוהים. הם נופלים מטה כדי לשאוב את כוחם ממקור כוח שהוא למעלה מהם. כאן נכנס לתמונה המטה (המקל) – אלוהים מורה למשה לקחת את המטה ולדבר אל הסלע. בקריאה שנייה ושלישית של הדברים לא ברור בעצם – לשם מה המטה? בפעמים קודמות בהן התבקש משה לקחת את המטה הפך המטה לנחש; משה נטה את ידו בעזרתו על היאור להכותו בדם, או על עפר הארץ להכותו בכינים, או לבקוע את הים לשניים. אפשר לומר שעד כה המטה שהופיע במערכה הראשונה היכה בעוז במערכה השלישית, כפי שקרה לאחרונה ברפידים, שם הוציא משה מים מן הצור. והשאלה המתעוררת כאן היא: לשם מה מצטווה משה לקחת איתו את המטה? האם אלוהים נותן את המטה בידו של משה על מנת להכשיל, על מנת שתהא עילה בידו להענישו, על מנת שסיפור יציאת מצריים יסתיים בכל פעם מחדש בעמידה על ההר ובמבט הנישא הרחק אל האופק.
 
בדרשה נועזת לפרשת חוקת בוורשה 1943, מציע רב הגטו הסבר לסוגיה. לדבריו, משה חטא בכוונה תחילה, על מנת לגשר על הפער בינו לבין העם: 'משנסתלקה מרים, לא היה להם תשוקה [לה'] כל כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם? על ידי חטא שעשה לפי ערכו עימהם.' 

 

מחר נקרא את פרשת "קורח". פרשה זו עוסקת באחד השיעורים המתרחשים בתהליך היווצרותה והתפתחותה של קבוצה. וורן בניס בספרו "תיאוריה של התפתחות הקבוצה" קבע כי ישנם שני שלבים הכרחיים בתהליך התפתחותה של קבוצה. הראשון, עיסוק ביחסי סמכות תוך מאבק על חלוקת הכוח בקבוצה. והשני, עוסק בתלות ההדדית שבין חברי הקבוצה וזאת תוך מאבק על חלוקת האהבה. התנאי ההכרחי למעבר משלב לשלב הוא פתרון החרדה מפני המחלוקת הכרוכה בה.

מסעו של עם ישראל במדבר הוא תהליך ארוך של כינון הקבוצה. אט אט נעשים היחידים למשפחות והעבדים לקבוצה, לעם, ולעדה. לאורך כל סיפורי המדבר הם נמצאים במסע גיבוש ראשוני, אשר ככל מסע של קבוצה, מחייב את הסוגיות השונות הכרוכות באי וודאות ובמאבק על חלוקת הכוח בקבוצה.

בפרשה שלנו, יוצאים קורח ועדתו כנגד חלוקת הכוח בקבוצה. הם אינם מקבלים את מרותם וסמכותם של משה ואהרון ומבקשים להזכיר למשה כי כל העדה הייתה בהר סיני, כולם ראו ושמעו את הקולות, כולם קבלו על עצמם את מצוות האל ולכן גם "כולם קדושים". בקריאה ראשונה על אודות המחלוקת מתעוררת ביקורת לא פשוטה מול קורח ובני עדתו. אולם, בקריאה חוזרת נחשפים למורכבות של הפרשה והמחלוקת. מרד במשטר, גם אם הוא בקונצנזוס וגם אם הוא מינוי של האלוהים בכבודו ובעצמו, הוא בלתי נמנע בהתפתחותו של העם, בגיבושה של קבוצה. המחלוקת, ההתנגדות הן פעולות חשובות שרצוי שייקרו. קורח ועדתו משמיעים קול שגם המקרא אינה משתיקה, אינה מתעלמת ממנו. יתירה מזו, היא מספרת את הסיפור בפרטי פרטים.

עצתו של רבי נחמן מברסלב: מחלוקת יש לנהל על ידי לדון את האחר לכף זכות. "כשיש מחלוקת על אדם, צריך לחקור למצוא זכות בחברו, במה שחולק עליו, כדי לדונו לכף זכות, כי המחלוקת משני פנים, או מחמת שחברו גדול במעלה, ועל כן חולק עליו, על שלא הגיע למדרגתו, ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא למדרגת חברו, בכדי שיהיו שניהם שווים, ואז לא תהיה מחלוקת. או לפעמים להפך, שהוא גדול מחברו והמחלוקת מחמת שחברו מתקנא בו על שלא הגיע למדרגתו, ועל כן צריך לדונו לכף זכות, ובזה הוא מעלה את חברו, ואז הם במקום אחד, ואז בוודאי לא תהיה מחלוקת".

מחר נקרא את פרשת "שלח לך". הפרשה וההפטרה שלה עוסקות בריגול. מעשה בשנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את הארץ החוזרים עם אשכול הענבים המפורסם שהפך לסמל של יקב "כרמל מזרחי". וסיפורם של שני המרגלים ששלח יהושע המתארחים בביתה של רחב הזונה.

השם "מרגלים" גזור מהמילה "רגל", ועיקרו – הליכה בפועל בארץ, לארכה ולרחבה, על מנת להתרשם ממנה. אולם בפרשה העניים היו לאמצעי הבולט שניתח את המציאות או פרשן אותה. משה מבקש מהמרגלית: "וראיתם את הארץ מה היא…ולקחתם מפרי הארץ". מהתיאור הקצר של מסע המרגלים בארץ ניתן להתרשם, כי הם הסתפקו בבקשות הטכניות של משה, ואכן הביאו איתם אשכול ענבים. על התרשמותם מהארץ ניתן ללמוד רק מדבריהם לאחר שובם. העובדה שבמקרא אין תיאור של מה שהתרחש במהלך המסע או של הארץ מרמזת כי ההתרשמות מהארץ נתונה לעיני המתבונן שבוחר מה לראות ואיך לתאר את שראה. ההתבוננות היא לעולם סובייקטיבית.

על מידת הסובייקטיביות של תפישת המרגלים ניתן ללמוד מן המשפט המשקף יותר מכל את עמדתם כלפי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". "ונהי בעינינו" – ללא ספק תפיסה סובייקטיבית. שהרי, המרגלים חזרו עם אשכול ענבים ענק, שהיו דרושים שני אנשים לשאת אותו דבר המלמד על פריונה של הארץ. ועל אף שהם מעידים כי הארץ "זבת חלב ודבש היא" בוחרים להתמקד דווקא בשלילי ובמפחיד "הארץ…ארץ אוכלת יושביה היא" וגם – "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". בסיום התיאור קובעים המרגלים "וכן היינו בעיניהם". השאלה המתבקשת היא כיצד יכלו המרגלים לדעת איך נתפשו בעיני יושבי הארץ? המרגלים, כך אני חושבת, תארו את האופן שבו הם תפשו את עצמם. וכפי שאנחנו יודעים, הדרך בה אדם תופש את עצמו, משפיעה השפעה מכרעת על הדרך שבה אחרים תופשים אותו. הכוח להתמודדות נובע לא מגורמים חיצוניים, אלא מכוחו הפנימי של האדם. הסביבה רק מגיבה למה שהאדם משדר. על כן אנחנו מעריכים כל כך נחישות – יציאה כנגד כל הסיכויים מתוך אמונה שאם נאמין במעשינו, השאר חייבים יהיו להיסחף למעשנו. אך אם נהיה חגבים בעיני עצמנו, נהיה כאלה גם בעיני האחר.

מחר נקרא את פרשת "בהעלותך". פרשה זו עמוסה בתכנים מגוונים. כפי שקרה לא אחת בדרך הקשה ממצרים ועד הר נבו, גם בפרשה זו נמצא משה על סף ייאוש מתפקידו המנהגותי לנוכח כפיות הטובה והחולשה של העם.  הוא מתוסכל מכך שהוא נאלץ לשמש לעם כאם, או כאומנת, שנדרשות כל העת לרצות ולהרגיע תינוקות.  כמו אם במשרה מלאה, נושא משה במשרה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עובד בעבודה לא מוערכת ולא מתגמלת, שכרוכה במגע עם מי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים ולו לרגע אחד קצר:  
"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?"

האלהים מבין כי משה לא יוכל להמשיך לשאת בנטל המנהיגות לבדו וכדי להקל עליו הוא מצווה עליו למנות חבר יועצים המונה שבעים איש שיסייע לו במשא המנהיגות. אלהים אמנם מאציל מרוחו על אותם שבעים חכמים, אבל רוח נבואית זו, כפי שנגלה בהמשך, שורה על שתי דמויות נוספות אלדד ומידד. תומכיו של משה נסערים מהעובדה כי אלוהים נגלה ומתנבא לשניים והם אצים לספר לו על הדבר ויהושע אף מבקש לכלוא אותם.

התגובה של משה לדאגה של דורשי טובתו מפתיעה במתינותה ומלמדת על הסגולות המיוחדות של משה המנהיג: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!".

לא זו בלבד שמשה אינו חש מאוים מן ההתנבאות של אלדד ומידד ואינו ממהר למלא את המלצותיו של יהושע לענישה מהירה וחריפה, הוא אף מייחל לכך שירבו אלדדים ומידדים בעם, שעל כל אחד ואחד מבני ישראל תשרה רוח אלהית.  כאשר מנסים להבין מהן הסיבות לתגובתו המתונה והמכילה של משה, אפשר לשער שזוהי תגובה שבאה מעמדה של עוצמה:  אין בכוחן של שתי דמויות בלתי מוכרות לחלוטין, שרוח ה' שורה עליהן, לערער את בטחונו של משה במנהיגותו ובקשריו המיוחדים עם האלהים.  יתר על כן, אפשר להניח שמשה גם מבין את מגבלותיו – גדול ככל שיהיה כח מנהיגותו ונבואתו, אין הוא אלא כלי למלא את השליחות האלהית שהוטלה עליו.

מחר נקרא את פרשת השבוע "נשא". פרשה שמתחילה ומסתיימת בדיבור שברומו של עולם. פרשה העוסקת בחשש מן החולי, מן המכוער והדוחה-המצורע, בדאגה שלנו לרכושנו, בקנאה האיומה לאישה, או בכלל לבן או בת הזוג-סוטה ולבסוף בפחד מן היצר, הבא לידי ביטוי בהתנזרותו של הנזיר, שכל כולה התאפקות והתבודדות.

תחילתה היא המשך ישיר לתפקידי הכוהנים וסופה בקרבנות נשיאי השבטים בעת חנוכת המזבח באוהל מועד, הוא המשכן.

אבל באמצע, בין זה לזה, בין הכוהנים-המנהיגים הרוחניים, לבין הנשיאים, מנהיגי השבטים, ישנם כמה עניינים העוסקים בבחירות שלנו.

הראשון הוא הוצאתם של המצורעים מן המחנה. עניין קשה זה, שכבר נדון בהרחבה בפרשות תזריע ומצורע, משקף את החשש שלנו מן המום, מן המכוער, מן המדבק. החשש  שלנו, עד היום, מן החולי. דווקא, הבוטות שבה מתוארים הדברים, וההסכמה הגורפת של העם לדברי האלוהים, נותנים לנו תחושה שיש כאן ביקורת כלפי העם. משום שנראה שאין אדם בר-דעת ובעל רגישות חברתית יכול לקרוא פסוקים אלה ולא להתמרמר.

העניין הבא הוא אודות אדם שמעל, גזל כספי ציבור. בלשון אחר, הדאגה שלנו לרכושנו.

עניין נוסף בפרשה הוא אישה הנחשדת על ידי בעלה בניאוף. אישה זו נאלצת לעבור טקס משפיל בין  אם חטאה ובין אם לאו, שכן רק הטקס עצמו הוא, או תוצאותיו, הם שיוכיחו את חפותה.

והעניין האחרון הוא עניין הנזיר. הנזיר מפריש עצמו מקהל ישראל לתקופה מוגבלת, על פי בחירתו החופשית, ובמהלך תקופה זו הוא מגדל את שערו פרא, מסמן עצמו חיצונית.

אם כך, בתוך המסגרת החברתית המאורגנת והמסודרת הבאה לידי ביטוי בתפקידיהם המאורגנים והמסודרים של הכוהנים מחד ובטקס המאורגן של קורבנות הנשיאים מאידך, בתחילת הפרשה ובסופה, מקננים להם פחדים וחששות המאיימים ליצור כאוס  בסדר ובארגון שהממסד מבקש לכפות עליהם. ואולם, בתווך בין הצורך שלנו במשטר, בסדר, בארגון, לבין הכאוס המאיים לבלוע את חיינו, משתרבבת לה הברכה, הלא היא ברכת הכהנים. הברכה העתיקה בכל הזמנים. הברכה מרגיעה ומנחמת, היא משחררת אותנו מהכפייתיות שבמשטר נוקשה, היא מסמנת את האור שבקצה המנהרה.

השבת נפתח בספר הרביעי, ספר במדבר, ונקרא את פרשת "במדבר". השבת שלפני חג השבועות – חג מתן תורה נקראת במקורותינו גם "שבת כלה", ממש כמו המנהג לציין את החתונה המתקרבת ע"י אירועים מיוחדים בבית הכלה והחתן.

נשוב אל המדבר, נשאלת השאלה מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר? חז"ל נתנו פירושים רבים לסוגיה זו, ואני, כאדם של מדבר, בצניעות, מבקשת להציע תשובה. במדבר הדיבור והשיחה זורמים בעוצמה כשיטפון על אדמת החרסית (מאפשר שיח דיאלוגי). המילים מצטרפות לדיבורים ודיבורים הופכים לדברים (מחייב מעשה). במדבר כוח המחשבה החופשית פושט לרוחב האופק המתוח בין ההרים והדיוּנוֹת (חופש). אך עם התפשטות המחשבה אף גובר עומק הסיכון (יצירתיות, אומץ). שכן המדבר הוא מרחב חסר גבולות ברורים ונטול הגדרות יציבות (התחדשות). הוא מקום ללא מבני קבע וללא עיצוב תרבותי שמעגן ותוחם את הכוח היוצר לאפיקים בטוחים.

חיים גורי בשירו הנפלא "המקום הזה" כתב על המדבר:

יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,

צהוב להם מדי,

שקט שאפשר להשתגע.

יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.

אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.

אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה,

ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.

אלה, יישארו כאן.

בצאת השבת נחגוג את חג השבועות. כל הלילה נלמד, ובבוקר נשכים לקריאת מעמד הר סיני ופסוקי עשרת הדברות. בחג הזה נעלה על נס את החובה הסוציאלית של כולנו. נהוג לקרוא בשבועות (שהוא חג הקציר) גם את מגילת רות, מגילה המתרחשת בזמן הקציר. ההתחשבות בעני והעזרה לו עולה, כמובן, גם מן החוקים המרומזים במגילת רות, ובמיוחד חוק ה"לקט", לפיו אסור לקוצר להרים מן הקרקע שיבולים שנפלו בעת הקציר, אלא עליו להשאירן עבור העניים. ואכן, זהו בדיוק מה שעושה רות: היא הולכת אחרי הקוצרים ומלקטת. אנחנו מדברים הרבה על צדקה. אולי אפילו עושים מעשי צדקה ומקדישים זמן לעזרה לזולת. אבל דומה, שאנחנו נתבעים לעשות יותר מכך – להאיר פנים.

הרמב"ם בספרו "משנה תורה", בהלכות מתנות עניים כתב: כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים –אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י').

הנתינה מצריכה מאמץ. לא רק נתינה לעני, אלא נתינה בכלל. משמעותה של הנתינה היא לשים רגע את עצמנו בצד – את הצרכים המידיים שלנו, את הרצונות שלנו, את ה"אני" או יותר נכון – את ה"אנוכי". ולהתפנות לצרכים, רצונות ולבקשות של מישהו אחר. נתינה אמיתית וכנה מצריכה אמפטיה, הבנה למצבו של השני. זהו בדיוק הדבר שאליו התכוון הרמב"ם בדברו על "סבר פנים יפות". וחטאם של הקוצרים במגילת רות היה היעדר האמפטיה בעת מעשה הצדקה.

השבת נקרא את פרשת "בחוקותי", הפרשה האחרונה בספר ויקרא.  פרשה זו כמו חלקים משמעותיים בספר ויקרא, קשים לקריאה. אחרי עשרה פסוקים של ברכות מרהיבות ומשובבות לב באים קרוב לשלושים פסוקים של קללות, דוגמאות מרחיקות לכת, ולא פעם מוגזמות של פגעי טבע, מחלות, ייסורים ותבוסות, שהקשה שבהם (לטעמי) "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף". קול עלה נדף יגרום לבהלה כזו שתפיל חללים עוד לפני שיפלו מחרב האויב. מפחיד, עד מחריד.

מה משקפת הרשימה הנוראה הזו של קללות, ומדוע היחס בין הברכות לקללות נוטה באופן כה מובהק וחסר פשרות לטובת האחרונות? ואפשר להעז ולהוסיף: למה לקרוא את הפסוקים הללו, מידי שנה מחדש?

מצאתי כי היחס המספרי והעוצמה בין הפסוקים המברכים לבין הפסוקים המקללים משקף את  תפיסת המציאות שלנו, את החיים. כלי או ביטוי ליחס בין הנכונות שלנו לראות ולהכיר בברכה (במילה הטובה) לעומת הנטייה להכיר בקללה (במילה הרעה). המסקנה המצערת שלי היא כי בהתייחסות שלנו לעולם תופסים הקושי, הכאב, האתגר, מקום רחב הרבה יותר מאשר תודעת הברכה.

המשורר יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח" כתב בשירו דיוק הכאב וטשטוש האושר:

דיוק הכאב וטשטוש האושר.

אני חושב על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות: היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה.

למדתי לדבר אצל הכאבים.

עמיחי, מלא התפעלות מהדיוק שבו מתארים בני אדם את כאבם בחדר הרופא: כאב חד ופולח, כאב עמום, כאב מסמא, מצמית, כאב דוקר, כאב משתק, כאב מנדנד, כאב של סיכות, של סכין, של אש, של קרח – מגוון עצום של כאבים. ואיך אנחנו מתארים את האושר? טוב, מעולה, נפלא, סבבה. מושגים כלליים, מעורפלים, חסרי ביטוי מוחשי וגם מוגבלים מאוד מבחינת היכולת של בן שיחנו להבין, להרגיש, להיות שותף.

ואני שואלת: האם זה עניין הישרדותי? האם כדי לבקש לעצמנו מזור ועזרה, אנחנו לומדים לתאר באופן מדויק את הכאב? או שמא זה עניין חברתי? הייתכן שאנשים פחות מעוניינים באושר של זולתם? האם תקשורת בין אנשים נועדה מראש לשכלל את ההתמודדות עם מצבי מצוקה ופחות לבטא מצבי אושר?

בהתבוננות על שני צידי המתרס, הברכות והקללות, נראה שמשימתנו היא להעשיר את מרחב הברכות שלנו, הברכות שניתנות לנו ואלה שאנחנו משפיעים על זולתנו, ומאידך לעבד, לפרק ולפורר את משא הקללות, באמצעות בדיקה, הגדרה מחדש, תיקון, סליחה – פעולות שיצמצמו את מסת הקללות ויהפכו את חומריה למתפוררים ומתכלים יותר.

אפשר לחשוב על ההקבלה לאקולוגיה – החומרים הטבעיים, האורגניים, מתכלים ומשתלבים בקלות במרקם הקרקע ואילו החומרים המלאכותיים, המורכבים, שורדים לאורך זמן ולוקח להם שנים להתפרק, להתכלות ולהפוך לחלק מהאדמה. התיקון המופלא ביותר לערימת הקללות הבלתי מתכלה יהיה כאשר נצליח לפרק את הקללה למרכיביה באופן שלא רק יהפכו לחומר אורגני המשתלב עם סביבתו, אלא גם יצטרפו ויעשירו את ערימת הברכות. כלומר, מעשה או אירוע שראינו כחלק מטרדת 'הקללות', יהפוך בזכות עיבוד מחדש לחומר של ברכה. במושגים אקולוגיים זו המשמעות של מיחזור: להפוך דברים שהם מטרד, שצריך להשקיע מאמץ כדי להיפטר מהם, למשהו שניתן ליהנות ממנו או לחומר העשרה לקרקע.

השבת נקרא את פרשת "בהר". פרשה שבמרכזה שתי מצוות חברתיות שמיטה ויובל או בלשון אחר הצעה לצמצום הפער החברתי-כלכלי בחברה.

אחד הפסוקים המרתקים בפרשה זו נמצא בציווי "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". זו הפעם היחידה שהמונח "דרור" מופיע במקרא, בד"כ נעשה שימוש במילים חופש ו/או חירות. ב"דרור" או בחירות עליהם כותבים במקרא יש לזכות כל פעם מחדש אחת לשבע שנים ברמה אישית (שמיטה) ואחת לחמישים שנה ברמה ציבורית–לאומית (יובל). החברה משתנה בקצב מהיר ותכוף עד כי המשועבד של אתמול יהיה המשעבד של מחר, ויש לשוב ולשלם את מחיר החירות, שהוא לא אחת מחיר כואב לחברה כולה.

הרמב"ם ב"שמונה דרגות צדקה" קבע כי הדרגה המעולה בכולם היא לאפשר לעני לפרנס עצמו ע"י עשיית שותפות עסקית או העסקתו כך שלא יזדקק לצדקה כלל. התפיסה של הרמב"ם, היא תפיסה שבבסיסה הנכונות לקדם חברת צדק ולא חברת צדקה.

השבת נקרא את פרשת "אמור". פרשה זו ממוקמת באמצע ספירת העומר, ספירה (יום מחרת הפסח) שבאה לציין ולזכור את 24,000 התלמידים של רבי עקיבא שמתו על שלא חלקו כבוד אחד לשני. פרשה זו, בכותרתה לפחות, משלימה את הפרשה הקודמת "אחרי מות קדושים אמור". כותרת המסמנת באופן ביקורתי את הנורמה כי רק "אחרי מות קדושים" אנחנו "אומרים". בלשון אחר, רק אחרי שאדם מסיים את תפקידו בעולם סופדים לו דברי שבח והלל.

"וספרתם לכם …מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות…עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'…לחם תנופה". ימי ספירת העומר הם ימי ספירה "חקלאית" בין קציר השעורים הראשון והבאת "קרבן העומר" או "עומר התנופה", ועד קציר החיטים הראשון, החל חמישים יום לאחר מכן, והבאת "מנחה חדשה", היא "לחם התנופה", שגם אותה היה הכהן מניף לפני ה'. ואני שואלת, מדוע לא פסק הנוהג של ספירת העומר משנחרב בית המקדש? וחז"ל (מבלי להתכוון אלי) פירשו כי המילים "וספרתם לכם" מכוונות, שתהא ספירה לכל אחד ואחד. כלומר, לא רק כספירה חקלאית, אלא גם כספירה רוחנית.

ימי ספירת העומר נשמרו כימים בעלי משמעות מיוחדת, והם לא נהפכו לימי חול רגילים. המשמעות הרוחנית של ימי ספירת העומר נובעת מכך, שהם חלים בין פסח לשבועות, דהיינו בין יציאת מצרים לבין מעמד הר סיני, בין תחילת תהליך היציאה מעבדות לחרות, בעיקר במובן הפיסי, ועד לסיומו המצופה בגאולה רוחנית שלמה.

נקודת מבט נוספת: חודש אייר שהוא כאמור כולו ימים של ספירת העומר, סימנו הוא שור. סימן לכוח פיסי רב עצמה, לחומר, לאדמה. העוצמה הפיסית השורית בונה באופן מצוין את הכלי החומרי, את המקדש ואת המדינה. אבל אותו כלי חומרי חייב להתמלא במשמעות.

גם השבת נקרא שתי פרשות, פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים". ברוב השנים אנחנו זוכים לקרוא את שתי הפרשות הללו יחד. הצירוף הטעון : "אחרי מות שני בני אהרון" ו- "וקדושים תהיו" הפך לאחד המאפיינים של השבוע בו חלים יום הזיכרון ויום העצמאות.

מרי דגלס, האנתרופולוגית החשובה, בספרה "טוהר וסכנה" מתייחסת למושג הקדושה בספר ויקרא. לדבריה, אחד ממובניו של השורש ק.ד.ש הוא הפרדה, ומכאן צומחת תפישת הקדושה כשלמות וכלילות. בלשון אחר, המונח "קדושה" הוא כלי מיון וסימון של החברה (בדומה למהלך המבריק שעשה קודמה, פוקו, בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה"). כלי שבאמצעותו מסמנת החברת את גבולותיה ואת אלה שמחוץ לה.

ההוראה הכללית "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" גורמת לנו להסיק שהשלמות מייצגת את הקדושה. קדושה דורשת מכל היחידים לדבוק במעמד שהם משתייכים אליו. הקדושה דורשת גם שלא לערב קטגוריות ומעמדות שונים זה בזה. קדושה משמעה הקפדה על ההפרדה בין קטגוריות הבריאה. היא תלויה אפוא בהגדרות, בהבחנות ובסדר נכונים. לא עוד כניסות פתאומיות ואינטימיות אל קודש הקודשים. אף אחד, זולת הכהן הגדול, לא יכנס עוד לקודש הקודשים. גם הכהן הגדול יכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים. גם הכניסה החד-שנתית של הכהן הגדול תהיה מבוקרת ומסודרת בכללים נוקשים וברורים. לעולם לא תהיה קרבה אנושית מתפרצת וסוערת כמו קרבתם של נדב ואביהוא, כי זה מסוכן. זה מטשטש את הגבולות של הקדושה.

פרשת 'קדושים' נותנת לנו את הכלל הגדול בתורה והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". חכמי הקבלה, שהקימו את מרכזם במאה ה-16 בצפת (ר' ישראל נג'ארה ואחרים), ניסחו הצהרה מיוחדת שצריך לאומרה לפני כל תפילה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך". ונשיא הסנהדרין, הלל הזקן, קבע כי זו היא התורה על רגל אחת.

השבת נקרא את פרשות "תזריע" ו-"מצורע" יחד. שתי פרשות קשות לעיכול, פרשות העוסקות בנגעי הגוף המטמאים את האדם.

חז"ל אינם מתייחסים למחלה עצמה אלא למדרש המילה צרעת, מצורע כמוציא רע. ככתוב, "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", איננו מתייחס אל חולה הצרעת, אלא אל האדם החוטא בלשון הרע. אל האדם המוציא דיבתו של חברו רעה ולוקה בצרעת כעונש.

לשון הרע הוא אחד החטאים הקשים למניעה ולמחילה והראיה לכך כי גם מרים, אחות משה, הוציאה דיבתה, דיברה לשון הרע כנגד האישה הכושית של משה ולכן לקתה בצרעת.

המצורע, או המוציא דיבתו של אדם, נענש בתפרחת על גופו וקירות ביתו, תפרחת בולטת לעין. הוא נענש בהוצאה מחוץ למחנה, בהכרזה על עצמו כטמא, בבידוד. עונש המופעל על פי העקרון של "מידה כנגד מידה". לאחר שהמצורע מתרפא מן הנגע, הוא עובר תהליך של טהרה. בתחילת הפרשה אנו קוראים: "ביום טהרתו והובא אל הכהן. . . ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב".

וכך גם מתארים חז"ל את תהליך ההיטהרות של המוציא לשון רע:

התורה מדברת על הבאת שני סוגי עצים: עצי ארז, שהוא הגדול והחזק שבעצים, ועצי תולעת ואיזוב, השפלים שבעצים. המתנשא כארז, בעל לשון הרע מתוך גסות וגבהות הלב, המשפיל חבריו ורואה בהם רק מגרעות, טהרתו תהא בהנמכת הלב, בהתנהגות ענווה ונמוכה, כאיזוב. וברוח זו, ראוי לנו לאמץ את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק שנהג להתפלל: "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"

השבת שבין יום השואה ויום העצמאות קרואה "שבת תקומה".

שבת שלום ומבורך.

מה המשמעות של להיות "חופשי"?

 

"ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (דברים, פרק ו',פסוק כ"א).

המסע במדבר אינו רק מסע במרחבי מקום וזמן, אלא מסע קיומי שאמור להעביר את העם מחוויית התלות בזולת – העבדות – לחוויית נטילת האחריות – החירות. לאחר רכישת החירות השלילית בליל יציאת מצרים, נדרשות 40 שנות התנסות ונדודים כמו גם הכחדה פיסית של כל דור יוצאי מצרים וזאת על מנת שהעם יטמיע בתוכו את הדרישה לחיות על פי הכרעתו שלו ולהפוך לריבון במובן הנפשי והתודעתי.

מה המשמעות של להיות חופשי, ליהנות מחירות? בני ישראל יצאו מעבדות לחירות, ספרטקוס הנהיג את מרד העבדים נגד צבאות רומי, נשים מחו נגד שלילת זכותן הפוליטית, שחורים נלחמו על הזכות הבסיסית להיות "שווים" ועמים נאבקו על מנת להשתחרר מעול הקולוניאליזם. אם כן, מה המשמעות של "להיות חופשי"? 

הפילוסוף ישעיהו ברלין טבע את צמד המושגים "חירות שלילית" ו"חירות חיובית". לדבריו, החירות השלילית מבטאת "חירות מ" ואילו החירות החיובית היא "חירות ל", כלומר, היכולת לעשות בחירות משמעותיות.

הרמב"ם הציע נקודת מבט אחרת על המשמעות של "להיות חופשי", נקודת מבט המדגישה את הפער הפסיכולוגי שבין שחרור מעבדות לבין היות האדם בן-חורין. ואכן, ההיסטוריה האנושית מלמדת, שבהיעדר חוויה פנימית של חירות וכל עוד לא גובשה אישיות בת-חורין, לא תתקיים פעולה של חירות.

והמוזיקאי הנפלא ברי סחרוף בשירו "עבדים", מעניק משמעות נוספת, עכשווית, למושג העבדות. משמעות שבגלגולה המודרני אורבת לכל מי שאינו שולט בחייו. סחרוף טוען כי בתרבות הצריכה המודרנית הופכים כולנו עבדים ליצרינו. המותגים והפרסומות מטשטשים את שיקול דעתנו ובחירתנו החופשית. אנו משתעבדים לעונג תמידי ולמשככי כאבים וצער.

 

 

עבדים/ברי סחרוף

על נהר אספירין ישבנו

במקומות המוכרים

לא שומעים לא רואים

כאילו אנחנו אוויר

עוד מעט ייגמר הסרט

בקרוב המציאות

התמונה מטושטשת

והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו

שיש לנו כזה כאילו

פותחים פה בגדול

ומחכים לעונג הבא

כולנו מכורים של מישהו

שמבקש עכשיו תרגישו

פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה

זה הכל למכירה

גם אנחנו תלויים

עם פתקי החלפה

אז מה נעשה עם הכעס הזה

מה יהיה עם הקנאה

כולם רוצים להיות חופשיים

אבל ממה אלוהים ממה?

                                                                                מאחלת לכולנו ולבני משפחותינו,

                                                                                חג של חירות (חיובית) ושמחה,

                                                                                סמדר

מחר נקרא את פרשת "ויקרא", הפרשה הראשונה בספר השלישי, ספר "ויקרא". ארבע הפרשות האחרונות של ספר "שמות" הוקדשו לבניית המשכן, לאביזריו ולקישוטו. פרשה זו מעניקה לנו הוראות הפעלה של המשכן, תהליך "הקרבת הקורבנות".

הפרשה מתחילה בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד". צורת הפנייה ויקרא היא מן המקרים הבודדים בנוסח זה. קריאה זו משקפת את היחס המיוחד, האינטימי בין האלוהים לבין משה המנהיג. אלוהים מדבר אל משה בתוך אוהל מועד, מסגרת בה רק משה שומע את הקול המדבר אליו, על מנת למסור את תוכן הדברים אל העם.

ישעיהו ליבוביץ מציע הסבר נוסף לפסוק זה. לדבריו, "אין קול ה' נשמע אלא למי שנמצא באהל מועד, המקום אשר בו האדם נועד עם אלהים. קול ה' אמנם רועם בעולם, אבל אין האדם שומע אותו אלא אם הוא נמצא באהל מועד ונועד עם ה'". בלשון אחר, עוצמת הווליום אינה מספיקה כדי לשמוע. צריכה להיות נכונות לקלוט. האנטנה הפנימית צריכה להיות מכוונת לקליטה. צריך לעשות מעשה – צריך להיכנס לאהל מועד. מי שאינו בוחר בהתחברות, בהתקשרות, לא ישמע את הקול גם אם הוא רועם בקול חזק. לא תהיה קליטה.

השבת נקרא שתי פרשות ויקהל-פיקודי.  למעשה נסיים את הקריאה בספר שמות ונתחיל בספר ויקרא. שתי הפרשות מלמדות אותנו את החשיבות על העמידה על הפרטים, שהעשייה האנושית ראוי לה שתיעשה בחכמה, שכל מלאכה חשובה ותורמת. בראשית פרשת ויקהל משה מקבץ את בני ישראל "ויקהל משה את עדת בני ישראל". משה מתחיל את התיקון של "חטא העגל". באותה הפרקטיקה שבני ישראל השתמשו בחטא העגל משתמש משה בתיקונם. משה מחבר אותם, הופך אותם לקהילה שלפניה עומדת משימה חשובה, חיובית, משימה לדורות, "בניית המשכן". לצד המשימה המוגדרת, הברורה מזהיר משה את העם "לשמור את השבת". משה, בחוכמתו, משלב בין מרחב פיזי גאוגרפי קדוש לבין "זמן קדוש". 

הסופרת והחוקרת וירג'ניה וולף (לכבוד יום האישה הבינלאומי) כתבה בספרה המופלא "חדר משלך" (1929) כי חייבים להתקיים שני תנאים בסיסיים להתפתחות הכתיבה הנשית. הראשון, "חדר משלך"-מקום פיזי, משכן, והשני חרות כלכלית. בפרפרזה לדברי וולף (בצניעות) אומר שכדי שאדם יצליח לממש את ייעודו, להצליח במשימתו הוא צריך מקום פיזי נעים ונוח, מקבל ואוהב. ואוסיף על וולף "שבת", "זמן קדוש", זמן לעצירה, זמן שהוא שלי. בבחינת "המבדיל בין קודש לחול".

ולסיום, משה הוא אחד המנהיגים החשובים והמעניינים בספר הספרים. בפרשות הללו הוא שוב מאתגר אותנו בהתנהגותו. בפרשה זו משה הענק מוסר לבני ישראל דין וחשבון מלא על כל התרומות שנתקבלו עבור המשכן, מה נעשה בהן ועל מה הוצא הכסף שנתרם. דמיינו תמונה של אסיפת עם שבה מוסבר לכל אחד איך הוצא הכסף. משה מלמד אותנו כי מנהיגים, מנהלים, מחנכים צריכים לתת דין וחשבון בכל תחומי העשייה.

פרשת כי תשא – חטא העגל

השבוע נחגוג את החג הפורים, חג שבו הגבורה מוקדשת לנשים.

בשבת הקרובה נקרא את פרשת "כי תשא"

בפרשת "כי תשא" מתואר אחד האירועים העצובים חטא העגל.

משה התחנן לאל שימחל לבני ישראל על חטאם, והתנהל ביניהם דו-שיח מרתק, שבמהלכו לימד האל את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים שהוא מתגלה דרכן.

התורה מספרת שכשמשה למד את שלוש עשרה מידות הרחמים, הוא התפעל כל כך, והוא מיהר לקוד ולהשתחוות. התלמוד  שואל, מה ראה משה שגרם לו להתפעלות גדולה כל כך, עד כדי קידה והשתחוויה? עונה התלמוד: משה התפעל ממידת "ארך אפים."

משמעותה של מידת "ארך אפיים", בשפה שלנו, היא אורך רוח וסבלנות. האל נושא את העולם ומשתמש בסבלנות, כלומר, מאריך אף לרשעים.

משה התפעל כל כך ממידה זו, עד כדי כך שהוא קד והשתחווה. מידה זו הבהירה לו שבני ישראל סרבנים וטרחנים, ואין אפשרות להנהיג את האומה בלעדיה.

אכן, ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה כיצד מידה זו נחרטה עמוק בתודעתו של משה, והוא הנהיג את כלל ישראל מתוך אורך רוח וסבלנות אין קץ. (אורלי קונפורטי, אדר, ה'תשע"ח)

מחר נקרא את פרשת "תצוה". שבת פרשת תצווה מכונה גם שבת "זכור" והיא ממוקמת בלוח העברי יומיים לאחר ז' באדר, יום פטירתו של משה, יום שהפך ליום זיכרון לכל אלה שמקום קבורתם לא נודע.

פרשה זו עטורה בסיפורי זיכרון. אנחנו מצווים "זכור את אשר עשה לך עמלך". עמלק תקף את ישראל ברפידים בשעה שהיו חלשים פיסית ורוחנית. הוא נצל את חולשתם ופעל להורגם. נשאלת השאלה מהו הזיכרון אותו אנו מצווים לשאת לדיראון עולם? מדוע עלינו לזכור את המעשה הנתעב? הרמב"ם מסביר כי עמלק חטא בחטא ההיבריס, חטא היוהרה. הוא ניצל את החלש ממנו ועל כן "בא זדון ויבא קלון". אנחנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק או בלשון אחר להיזהר מלסגל לעצמנו התנהגות עמלקית, התנהגות המושתת על ניצול החלש. 

איזכור נוסף של ציווי הזכירה מופיע במסגרת תיאור פריטי הלבוש של הכהן הגדול. בתיאור פריט זה אנו מוצאים את תיאור החושן, פריט הלבוש המפורסם ביותר של הכהן הגדול. החושן מורכב מתריסר אבנים טובות, אשר על כל אחת מהן חרוט שמו של אחד משבטי ישראל. נשיאת שמות בני ישראל על אבני החושן סימלה את רב-הגוניות שבעם. בני ישראל מיוצגים על ידי שנים עשר סוגי אבנים, כל אחת וייחודה, כל אחת וסגולותיה. נשיאת שמות בני ישראל על לוח לבו של הכהן הגדול נועדה לייצג את כל בני ישראל כאשר אהרון מגיע אל הקודש.

על כתפות האפוד המפואר, החושן, נושא אהרון הכהן שתי אבני זיכרון, אבני שוהם, עליהן חרוטים שמות שבטי בני ישראל. שישה שבטים בכל אבן. אבני השוהם ציינו את האחידות לצד הרבגוניות שסימל החושן. הרמב"ם כתב כי החושן הזכיר לאהרון כי הוא מייצג את כלל בני ישראל ולא רק את משפחתו או את שבט לוי. ואבני השוהם שהונחו על כתפיו הזכירו לו את כובד האחריות המוטלת עליו. בפרפרזה לדברי הרמב"ם, כל אחד מאתנו נושא על לוח לבו ועל כתפיו אבני זיכרון. בהן רשומים לא רק האנשים אותם הוא מייצג, אלא גם האנשים השותפים לו בחייו בעבר ובהווה. לזכור זוהי אחריות כבדה. אחריות הרובצת על הכתפיים, אחריות שלעתים יש בה כאב. עם זאת, ללא אבני הזיכרון, ללא זכירת האנשים שבזכותם אנחנו ניצבים כאן היום לא ניתן לעמוד בקודש הקודשים. בלשון אחר, אבני החושן המונחות על לבו של הכהן הגדול ואבני הזיכרון המונחות על כתפיו הן הנותנות לו את הזכות להיות מי שהוא אמור להיות ומה שהוא אמור לייצג.

מחר נקרא את פרשת "תרומה", פרשה שכל כולה עוסקת בתהליכי בינוי המשכן לפרטיו. בפרשה מצווה מי ישתתף בתהליך הבנייה, מאיזה חומרים יבנה המשכן, כמה זמן יעבדו הבונים ומאיזה מקום יילקחו החומרים. מפרט טכני והנדסי שאינו מותיר מקום לדמיון וליצירתיות.

בראשית הפרשה נכתב: "דבר אל בני ישראל, וייקחו לי תרומה" . נשאלת השאלה מדוע נכתב וייקחו לי תרומה ולא וייתנו לי תרומה. הרמב"ם קובע יש לומר וייקחו ולא וייתנו וזאת משום שהתרומה והנתינה משרתים את הנותן עד כי הוא לוקח זאת לעצמו. בלשון אחר, מתן התרומה מעניק שפע, התמלאות בטוב ורווחה אצל הנותן. כלומר, הרמב"ם מציע תפיסת מציאות אחרת, חדשנית, של נתינה, של צדקה, של תרומה.

מחר נקרא את פרשת "משפטים". הפרשה שקדמה לזו פרשת "יתרו" הביאה לשיאה את ההתפעמות ואת התרוממות הרוח הכרוכות בהתגלות. ההוד וההדר, הקולות והברקים, השופר הקורא והענן המכסה על ההר. כל העם "ראה את הקולות", נרתע משמיעתם הישירה של דברי האל, והמשיך לקבל את עשרת הדברים בתיווכו של משה, האדם היחיד שהורשה לעלות להר והעז לגשת אל הערפל.

גם פרשת "משפטים" מסתיימת בהתרוממות רוח דומה. כנראה מדובר בגרסה אחרת מעט, ממקור שונה, של אותו סיפור מפעים עצמו. בפסקאותיה האחרונות של הפרשה, טרם עלייתו של משה לקבלת הלוחות, מסופר כיצד הוא ניגש לבדו אל האלוהים ומביא את דברו אל העם. תחת הרושם העז של ההתגלות קרא כל העם "קוֹל אֶחָד", ללא יוצא מן הכלל, "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"; ומעט אחר כך, לאחר שמשה קרא בפניהם את "ספר הברית", "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

עיקרה של פרשתנו אינו הדרמה הסוחפת של סיפור ההתגלות, אלא הפרוזה היומיומית של תוכנה. ציווי המצוות, קביעת אורח חיים מוסרי המושתת על מצוות "שבין אדם למקום" ועל מצוות "שבין אדם לחברו"; כינון משפט ועשיית צדק; התרחקות מדבר שקר ומשוחד; שמירה על רווחתם של אביונים, גרים, יתומים ואלמנות; אחריות לזולת הנקלע למצוקה. בלשון אחר, מאמץ עליון לכונן חברת צדק ומשפט, סולידריות וחמלה, אחריות ושותפות. זהו עיקרו של "כל אשר דיבר ה'"; זהו מה שהעם התחייב עליו בקראו "נעשה ונשמע"; זהו מבחן הנאמנות העליון העומד לפתחנו. לצד הדברים הללו עולה השאלה מה טיבה של עשייה זו המושתת על "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". למה "נעשה" לפני "נשמע"? הלא יותר הגיוני לומר "נשמע" ואחר כך "נעשה"?

משלא מצאתי תשובה מספקת (עבורי) אצל חז"ל, שבתי לקרוא את מאמרו החשוב של סיימון ג'ורג, חוקר קנדי שטען כי בכוחה של "ההקשבה" לשנות את החברה. ההקשבה שעליה כותב סיימון איננה פאסיבית, זוהי פעולה לכל דבר, היא דורשת מהמקשיב לפתוח את עצמו לסיפורו של ה"אחר" עד כי מוכן הוא לשנות את סיפורו שלו. בלשון אחר, הנעשה ונשמע פירושו שמיעה שיש בה פעולה, עיבוד, קבלה, התנגדות, מחשבה ומחשבה על מחשבה וכל אלה הן פעולות שמתרחשות בו בעת עם הנשמע.  

מחר נקרא את פרשת "יתרו". בפרשה זו בוחר משה בחתנו יתרו כיועץ הארגוני שלו (היועץ הראשון בהיסטוריה). מכל האנשים הסובבים את משה, מכל אלה עמם הוא מנהל דיאלוג ושיח, מכל אלה שפונים אליו כדי לדרוש בעצתו ובדעתו, מכל הבאים אליו בתלונות ובדרישות, כולל האלוהים עצמו, מסתבר שאף אחד לא הקשיב למשה ו/או התבונן במעשיו כמו חותנו, יתרו. יתירה מזו, אף אחד לא התריע בפניו: " לא טוב הדבר אשר אתה עשה…לא תוכל עשהו לבדך".

יתרו, הוא האדם הנכון בזמן הנכון. ולא בכדי נושאת הפרשה את שמו. בתקופת ההכנות לקראת מתן תורה זקוק משה יותר מכל לאדם שמוכן פשוט לשבת לצדו, לשמוע את סיפורו, לשמוח בשמחתו, להיות שותף ללבטיו, לשאול אותו את השאלות המתבקשות ולייעץ לו, מתוך התבוננות חסרת פניות בהתנהלותו. משה זקוק למישהו שייתן לו את התמיכה, את הליווי, אותם הוא כה חסר.

מעניין, שהצירוף "ויספר משה" הוא יחידאי בתורה, לעומת מאה שלושים ושלוש פעמים בהם מופיע בתורה "ויאמר משה" ומעל מאה פעמים נוספות בהן מופיע "וידבר". המחווה הפשוטה, המדויקת כל-כך, שמציע יתרו לחותנו היא מחווה יחידה במינה, רגע נדיר בו זוכה משה לאוזן קשבת שאיננה שופטת, שאיננה תובעת, שאיננה מורה ומצווה, שאיננה מציבה תנאים. יתרו מזמין את משה לספר מחדש את סיפור היציאה ממצרים, לתאר את הקשר המשולש התובעני, המורכב, בינו לבין האלוהים והעם. נותן לו הזדמנות לתאר, לבחון, לנסח במילים, את כברת הדרך שנעשתה, לשמוח בה, להכיר עליה תודה ולהתחיל בהכנות לקראת מעמד סיני.

ההזדמנות שפותח יתרו בפני משה לספר את הסיפור היא, בעיני, הזדמנות כפולה: לתוך הסיפור על בני ישראל ועל " כל התלאה אשר מצאתם בדרך" שוזר משה את סיפור התלאות האישי שלו, החל מההתמודדות עם פרעה, הַמשך במבחן הגדול של קריעת ים סוף וכלה באתגרים העומדים בפניו בפרק הנדודים במדבר. יתרו מקשיב בתשומת לב לסיפור ומתרגם את "כל התלאה אשר מצאתם בדרך", ל"כל הטובה אשר עשה ה' לישראל ". הוא עוזר למשה להעמיד במרכז הסיפור את הפלא ואת ההצלה. התלאה הופכת להיות חלק מן התיאור של הדרך, של המסע, אבל לא עוד העיקר.

יתרונו של יתרו הוא דווקא בהיותו מדייני, זר, אדם שבא מבחוץ ומסוגל להתבונן בדברים מפרספקטיבה רחבה יותר, לא מקובעת. יתרונו ועליונותו (יתיר מלשון נעלה) בכך שהוא אורח לרגע.

כמה מעניינת העובדה שבפרשה אחת דרים זה לצד זה סיפורו של היועץ הארגוני הראשון (יתרו כהן מדיין) וסיפור עשרת הדברות הניתנים בקדושה, טהרה ורעד לעם ישראל. בזכות יתרו מתברר למשה ולקוראים שלא ייתכן כי משה ישפוט לבדו. יתרו, כחותן מסור הדואג לחתנו, מנבא לו קריסה. משה אינו יעיל בעבודתו, ויתרו מציג בפניו מודל התנהלות אחר: מסמיך, מאציל, ובעיקר מרחיב את שורות ההנהגה. וראו זה פלא, משה כלל לא הרגיש מאוים מכך שהוא נעזר ב"ערכאות גויים", להיפך. לאחר שיפור המבנה הארגוני, מוכן משה לקבל את התורה מפי הגבורה.

השבת נקרא את פרשת בשלח. הפרשה נפתחת בהסבר על התוואי שבו צעדו בני ישראל "ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף". נשאלת השאלה, אלוהים שעשה נסים גדולים ועצומים לא יכול היה להוביל אותם בדרך נוחה יותר, ברורה יותר, צפויה יותר? חז"ל מסבירים שהדרך במדבר, ההליכה בתוך הקשיים הלא צפויים נועדה להפוך את אוסף האנשים שיצאו ממצרים לעם – לקבוצה שיש לה מטרה, תרבות, שפה, רצון ותקווה משותפים – הגדרה מודרנית ללאומיות.

המדרש מספר כי בשעת המשבר, הקושי, נחלקו ישראל לארבע כיתות: אחת אומרת לפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן (מסכתא דויהי בשלח, פרשה ב'). המדרש מציג בפנינו ארבע אפשרויות של תגובה שייתכן שגם אנו חווים ברגעי משבר: ללכת קדימה ומה שיהיה יהיה; לוותר ולהיכנע בפני המכשול; להיאבק; או לבחור בצרחות, בלחץ, בהיסטריה.

בסופו של דבר, בני ישראל בוחרים באפשרות של הצעקה. הם צועקים אל משה, ומשה, צועק אל האלוהים. אבל, האלוהים מחזיר את האחריות למשה ולעם באומרו: "ויאמר ה' אל משה – מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו!!!". בעקבות דבריו של האלוהים מרים משה את מטהו והים נבקע לשניים, כך שבני ישראל יוכלו לעבור ביבשה. הנס הגדול של אלוהים מתרחש רק אחרי שבני ישראל האמינו בעצמם, רק אחרי שהם זזו ממקומם, רק אחרי שהם יזמו פעולה.

הנס הגדול הוא משל לדרך פעולה. לעתים כשאנחנו מצויים במבוי סמוי, כשאנחנו מרגישים ויודעים שעשינו הכל, אבל, הדברים לא "זזים" כמו שאנחנו רוצים, אז, צריך לזוז לצדדים להסתכל לימין ולשמאל, לחשוב יחד על פתרון ודרך אחרים ואז נפתח השביל, כמו ים סוף. אנחנו מגלים פתאום שיש לנו את היכולת להתמודד עם המכשול, הקושי או הדילמה. כל מה שהיינו צריכים הוא צידוד ודיוק מחדש של הפתרון. 

השבת נקרא את פרשת בֹּא. פרשה זו, השלישית בספר שמות, מוכרת לנו כסיפור יציאת מצרים. התיאורים של המכות המופיעות בפרשה ארבה, חושך ומכת בכורות, חרוטים בזיכרוננו הקיבוצי והאישי.

המאבק על היציאה ממצרים הוא דרמה של שתי אומות גדולות. דרמה שעיקרה (לפחות מבחינתנו) הסיפור של עם ישראל (בני ישראל), אולם בדרמה זו שזור גם הסיפור של מצרים. הסיפור של החברה המצרית ושל האימפריה הגדולה, של האמונה ששררה בה, של אישי הרוח והמנהיגים שלה, של דרכה ושל אובדנה. בשביל בני−ישראל זהו סיפור הנעוץ בעוז רוחם של עבדים שנאנקו תחת העבודה הקשה והמרה. ואילו בשביל מצריים. זהו סיפור שמקורו בהשחתה, בפחד מן הזר, בעיוורון מפני הסבל והעוני וברצון לשעבד את המהגרים המבקשים לחיות במצרים. ממכה למכה בני ישראל צוברים כוח לקראת רגע השחרור המיוחל וממכה למכה שוקעת מצריים במצולות הים ופוסעת לקראת חורבנה.

הפרשנות החסידית מציעה שלא להסתכל על הפרשה, על יציאת מצרים, כעל מאבק בין טוב לרע קטגוריילים. היא מציעה להבין את הציווי של "בוא" אל פרעה, כציווי לבוא אל ה'פרעה' שבתוכנו, אל היסוד הפרוע, אל ההתמכרויות המשעבדות את רוחנו.

השבת נקרא את פרשת וארא. הפרשה האמצעית מבין שלש הפרשות העוסקות בעבדות במצרים וביציאה ממנה, והראשונה מבין השתיים המרכזות את עשר מכות מצרים. עשר המכות מכינות את הרקע לאירוע הגדול של הוצאת בני ישראל ממצרים בידי האלוהים "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".

הפרשה מזמנת שאלה מוסרית-פילוסופית גדולה העוסקת ב"חופש הבחירה". אלוהים מסביר למשה את הטקטיקה שבאמצעותה תתחולל היציאה ממצריים: אתה תדבר אל לב פרעה…ואני אחזק, אקשה את לבו, "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". נשאלת השאלה היכן זכות הבחירה של פרעה? מדוע אלוהים מקשה את לב פרעה? ואם האלוהים מקשה את לב פרעה, הרי שנשללת ממנו זכות הבחירה, ולכן מדוע הוא נענש על כך? מדוע הוא מונע מהאדם, במקרה זה פרעה, לעשות את המעשה הטוב והנכון? לעשות תשובה? לתקן את דרכיו?

הפשט מסביר כי ההקשחה של לב פרעה נועדה להעצים, להאדיר ולפאר את האירוע ההיסטורי המכונן "יציאת מצרים". חז"ל דורשים כי ההקשיה של לב פרעה נועדה לפאר ולהאדיר את מעשה האלוהות אך גם, ואולי בעיקר, ללמד אותנו, את העם שכלוא מזה ארבע מאות שנה במצרי  עבדותו (כל אחד והמצרים שלו) כי חרותנו תלויה בנו; לטעת בנו כוחות להאמין בעצמנו, בכח האנושי ובטוב. כלומר, אנחנו עוסקים אמנם בחופש הבחירה, אך לא בזה של פרעה, כי אם בזה שלנו.

החירות, החופש מעבדות, קשורה בלקיחת אחריות, ברצון להשתנות. באותו המחיר שאנחנו משלמים או לפחות מוכנים לשלם בטווח הקצר למען הרווח שייגזר ממנו בטווח הארוך. בהבחנה בין הכאן והעכשיו לבין העתיד. וישנה דרך פעולה המוכרת לנו עוד מימי יציאת מצריים כשאנו בוחרים ברווחים קצרי הטווח – והיא התלונה.

התלונה היא הגורם המרכזי המעכב את האדם בדרך לחירותו. אנחנו מתלוננים על רעב ומקבלים את המן מהשמיים, אנחנו מתלוננים על חוסר המים ומקבלים מים מן הסלע. כשאנחנו מתלוננים אנחנו מחפשים אשמים, אנחנו מסירים אחריות, אנחנו עושים רציונליזציה לדברים, אנחנו משותקים מלפעול ואנחנו מאבדים את האמונה להשתנות, להשתחרר מעול העבדות (כל אחד ועבדותו). והאמונה היא תנאי הכרחי לכל השתנות. 

מחר נתחיל לקרוא בספר חדש, ספר שמות. ספר עם סיפור לגמרי שונה מסיפורי האבות שקראנו ב'בראשית'. הטון שונה, הנרטיב משתנה. עד עכשיו קראנו על אישים, על משפחה, אינדיבידואלים היו לב הסיפור והנה, כאן, בפרשה הראשונה שבספר, פרשת שמות, כבר בפסוק הראשון מדברים על "בני ישראל", על קבוצה של יחידים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". בסך הכול 70 איש שהופכים מיחידים לקבוצה, לקולקטיב.

הפרשה הזו (כמעט כמו כל פרשה) מורכבת מהרבה מאוד סוגיות נבחרות. אחת הסוגיות היא הדרך שבה מגיב משה לקריאה של האלוהים: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי".המילה הראשונה שמשה אומר, כמו אברהם בעקידה: "הנני". מה שצריך – הנני. הוא מתייצב למשימה מידית. הוא מודע לקשייו, לבעיית הגמגום שלו, לכובד המשימה המונחת על כתפיו, ובכל זאת הוא בוחר לענות, הנני. משמע, אני נכון להוביל, אני נכון להנהיג. משה בוחר להתמקד ב"כן", ב"איך להוציא את המשימה לפועל", ב"מה צריך לעשות כדי להצליח בתפקיד", ב"תיווך השינוי לעם" ולא שואל "למה לא" ו"מה עלול לקרות בדרך", וזו אחת התכונות הייחודיות המאפיינות את משה כמנהיג.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר פרעה מעוניין לחולל שינוי, לדלל את הילודה של עם ישראל, כאשר הוא חושש למצבו הדמוגרפי הוא קובע "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה". פרעה לא רצה לקחת אחריות על הרג הילדים באופן ישיר. על פי הרמב"ן, נוח היה לו להטיל את המשימה על עמו, "להתיר את הרצועה", להפוך את הארץ לארץ בה מותר הכל, אין דין ואין דיין. בדיוק כפי שניסח זאת הסופר סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה","בארץ של עריצות אין עריץ כהמון".

 

השבת נקרא את פרשת "ויחי". הפרשה הזו חותמת את ספר בראשית, משאירה אחריה את תקופת האבות והאימהות ומתחילה תקופה חדשה, תקופת "העם", ובמונחים מודרניים של תהליכי בינוי אומה נשתמש במונח אומה ולאום.
הפרשה הזו מזמנת הרבה מאוד קריאות, מחשבות ותהיות. בחרתי בשני עניינים שסיקרנו אותי, שני עניינים המזינים אחד את השני.
רחל, האישה המועדפת ואהובה על יעקב, מתה במהלך לידת בנה השני "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן-אוני…", ולכן היא נקברת על אם הדרך (ולא במערת המכפלה). פרשנים רבים מתעכבים על המילה "בדרך", ואקברה שם בדרך. רש"י רומז כי לרחל יש תפקיד. היא מתה בדרך, כי היא באה לסמל לנו משהו מהותי, לסמל כי האדם תמיד "בדרך", להזכיר לנו שאנחנו "בדרך" גם כשנדמה שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה. סיפור חייה נקטע בדרכים ושם היא נשארת לעד, היא האם שתמשיך עם בניה גם כשיהפכו לעם "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". רחל מלווה את בניה כשהם שבים מהגלות, כשהם עוברים "בדרך".
במלחמת ששת הימים כתב החידונאי שמואל רוזן (אביו של העיתונאי עמנואל רוזן) את המילים לשיר "ראי רחל ראי" (כדאי לשמוע בביצוע אריק לביא).

ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם,

ורכב הברזל שועט אל מול עיר,

ועם שלם מביט, מביט בך כחולם,

כנפי פלדה חגות, חגות מעל קברך,

ראי רחל, ראי,

ראי ריבון עולם,

ראי רחל, ראי,

הם שבו לגבולם,

ראי רוחות אייר נושאות טורי פלדה,

גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף,

כוכב בית לחם מנצנץ ברעדה,

גם החלוץ עמנו וגם המאסף,

מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי,

כולנו פה, רחל, עם התרמיל על שכם,

שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי,

שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם.

כמו רחל, גם יעקב מרגע היוולדו היה "בדרך". יעקב בורח מעשיו, בורח מלבן, מחפש את שאהבה נפשו, מחפש את הבן האובד-יוסף. הגדולה של יעקב שבגינה נקראנו ישראל (ולא אברהם או יצחק) נמדדה ביכולת שלו לתפקד "בדרך", בשעת משבר, כשקשה, כשהדברים לא מסתדרים כפי שתכנן. גדולה שבאה לידי ביטוי גם בברכות שברך את בניו, ברכות שיש בהן ביקורת אישית שיש בה להצמיח.  

השבת נקרא את פרשת "ויגש". פרשה העוסקת באיחוד המרגש של יוסף עם אחיו, וזאת לאחר תלאות רבות וכ-20 שנה של פירוד וניכור. שבעה-עשר פסוקים של מונולוג – כך מתחילה פרשת ויגש. יהודה נגש, יוצא ממקומו, מתקרב, מדבר, שופך את לבו. יהודה, הבן-שאינו-בכור צועד קדימה, לוקח אחריות, ניצב כמנהיג. הוא ממשיך את התפקיד שנטל על עצמו בפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", כאשר התחייב להיות אחראי לגורל בנימין אל מול "האיש", הלוא הוא יוסף. יהודה מתאר כעת בפני "האיש" את כל ההשתלשלות המשפחתית, את דברי יעקב ודאגתו, ומציע את עצמו במקום בנימין כעבד ל"איש". במהלך הדרמה הזו, נשבר יוסף בפני אחיו במילים הפשוטות והכל-כך מפתיעות: "אני יוסף".

יוסף מקשיב לסיפור של אחיו, הוא עומד מולם כשהם אינם מזהים את פניו. מעמד קשה, מביך הדורש בלשון המקרא התאפקות. הרמב"ן מפרש את ההתאפקות של יוסף כסבל. ההתאפקות מתרחשת עד לנקודת השבירה, ברגע שבו ההתאפקות נשברת, נכנסת חווית ההתוודעות. בנקודה הזו, מבקש יוסף להוציא את כל הניצבים מחדרו שלא ינכחו בסצנה העומדת להתרחש, בסצנה המביכה. "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם". יוסף בוכה, מתאבל על עברו, שמח על עתידו, נוגע ללא בושה באחיו, מנשק אותם ומאבד שליטה ברגע ההתוודעות. ואולם, בעוד יוסף נרגש ושמח, אחיו דוממים והמומים מחוויית ההתוודעות. ואז פונה יוסף לאחיו "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". יוסף מכיר את העובדות, את סיפור חייו הטראגי, את הקשיים שעבר ובכל זאת הוא מנקה את אחיו מאחריות, הוא בוחר לציין את נקודות האור שבסיפור, את הברכה שצמחה לו ולעם ישראל מסיפור חייו הקשה. הוא בוחר להניח לנקמה, לשנאה, לכעס ולמרירות ובמקום זה מעניק לסיפור משמעות שיש בה תקווה, שיש בה טוב, שרואה את העתיד למרות העבר.

השבת נקרא את פרשת מקץ. פרשת הניסיונות: אלוהים מנסה את פרעה, פרעה מנסה את יוסף והאחרון מנסה את אחיו. 
יוסף זכה לכינוי המלגלג "בעל החלומות הלזה". חז"ל כתבו כי "כל החלומות הולכים אחר הפה". כלומר, אין פתרון החלום נובע ממשמעותו, אלא מהפתרון שניתן לו. יוסף מעניק לחלום את המשמעות. ואכן, במדרש מסופר כי לפני שיוסף זומן לפענח את החלומות לפרעה, זומנו יועציו, אולם פתרונם "לא נראה למלך" ולכן ביקש לשמוע פתרון נוסף. אם כך, הפתרון הנכון הוא זה העולה בקנה אחד עם האופן שבו השומע מבין את הפתרון ומן היכולת של השומע להזדהות עם הפותר. בלשון אחר, פתרון החלום תלוי בתקשורת בין אישית, בתקשורת שבין המספר למקשיב, ההקשבה במקרה זה הקשבה פעילה.
כמה מאיתנו חולמים חלום בלילה ומייחסים לו חשיבות למחרת בבוקר? כמה מאיתנו בודקים את המשמעויות של החלום? וכמה פועלים על פי החלום או כדי להגשימו? מה מעודד את המוטיבציה ללכת בעקבות החלום או לוותר עליו? להתעמת איתו, או להדחיק אותו? כמה מאתנו מרשים לעצמם לחלום? לכמה מאתנו יש חלום? 
 
אהוד מנור בשירו הנפלא "מקום בלב" כתב:
כדי להגשים חלום אחד ישן
יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם.
כדי להגשים חלום אחד ישן
יש צורך במליון חולמים שלא אוטמים את אזניהם.
שמוכנים אל החלום להתקרב,
שעוד זוכרים איך להקל את הכאב.
שיכולים להתאהב, להתחייב ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלבד.
מקום בלב.
 
השבת נקרא את פרשת וישב. אחרי בריאת העולם, מופע ההצלה של העולם על ידי נח, הדרך בא נדרש אברהם ללכת (לך לך), מעשה סדום ועמורה, עקידת יצחק, המנוסה של יעקב מפני אחיו, חלום יעקב והמפגש המרגש בין שני האחים ציפיתי לאתנחתא קטנה בעלילה, לוישב. והנה, חלומות יוסף, כותנת הפסים, מכירת יוסף, אשת פוטיפר, הישיבה בכלא המצרי, יוסף נבחר למשנה למלך והמפגש המרתק עם האחים.
כאמור, יוסף נמכר על ידי אחיו והוא מושלך לכלא המצרי על לו עוול בכפיו. בכלא, פוגש יוסף את שני שריו של פרעה "והנה זעפים", והוא שואל אותם: "מדוע פניכם רעים היום?". יוסף האסיר, נמצא במציאות בלתי נתפסת, במעבר מהילד המועדף לסרח עודף, מצליח לראות את הכאב, את המצוקה, את הקושי של "האחר". אותה תשומת לב, אותה התייחסות, אותה איכפתיות היא, היא, שיוצרת במונחי הקולנוע את הטוויסט בעלילה. מכאן העלילה מתפתחת לכיוון מפתיע. השרים מספרים את חלומותיהם ליוסף, יוסף פותר אותם בהצלחה, יוסף פותר את החלומות הלא ברורים של פרעה וכך הוא הופך לאיש מפתח במנגנון המלוכה.
החמלה, האמפתיה והדרך בה מסתכל יוסף על העולם מופיעים שוב במפגש שלו עם אחיו. יוסף מזהה אותם ובכל זאת הוא בוחר שלא להעמיד אותם במקומם, שלא לבייש אותם ושלא להפחיד אותם. המעמד של יוסף "אגרא רמא", משנה למלך, לא משנים את התנהגותו. הרמב"ם ציין כי הוריו של יוסף, רחל ויעקב, היו האבן השואבת של יוסף. ההתנהגות האצילה של יוסף לאורך כל הפרשה מלמדת על המקורות מהם שאב את תכונותיו ואופיו המיוחד. לא פלא אפוא כי אחד המשיחים הוא נצר לבית יוסף.   

מחר נקרא את פרשת וישלח. פרשת זו רוויה בחצאי אמיתות ובשקרים. היא משופעת במעשי חנופה ובניסיונות לשלוח שליחים מטעם. היא ממעטת במפגש ישיר ומרבה בשיח עקיף. הפרשה נפתחת בתיאור של התכנון המוקפד של יעקב את הפגישה שלו עם אחיו, פגישה ממנה הוא פוחד כל כך. יעקב, השחקן הראשי בפרשה, איש הלילה (סולם יעקב, מאבקי חלומות), שולח מלאכים (כלומר: שליחים אפשר לומר מרגלים) אל עשו, ואלה שבים עם הבשורה לפיה עשו הולך לקראת יעקב עם ארבע מאות איש. לשמע הדברים הללו יעקב מתנהג כמנהיג צבאי – הוא מגיע עם אסטרטגיה ברורה למפגש, הוא מחלק את מחנהו לשניים בכדי למזער נזקים אפשריים במקרה של התקפה, ומתפלל לאלוהיו. מדוע מפחד יעקב? האם עשיו הוא המאיים עליו, או שמא מצפונו מעיק לו? ומה מונע מיעקב להעלות את האפשרות כי פניו של עשו לשלום, כי הוא בא לברכו.

רוב חייו של יעקב היו קשורים במאבקים כאלה או אחרים. מאבק על אהבת ההורים; על הבכורה; על הברכה; על רחל ומאבקים כספיים מול לבן. מכיוון שכך, יעקב מניח שכל העולם מתנהל ברוח מאבקית והאסטרטגיה היחידה בה הוא מבין, שולט ומכיר היא מאבקית. הוא, איננו מסוגל כלל להעלות בדעתו שעשו בא אליו מאהבה, הוא לא פנוי להקשיב לדברי השליחים שלו  "באנוּ אֶל- אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". כך מתרחשת הסצינה הכמעט מגוחכת בה יעקב, בטוח שעשו בא להילחם בו עם חיילים מנוסים, ואיננו מעלה כלל בדעתו שזוהי משלחת כבוד. הוא כלל איננו שומע את הסבטקס של שליחיו "הולך לקראתך"!, סצינה שמסתיימת בהפתעה גדולה ליעקב, בריצה של עשו אל אחיו האהוב אותו פגש עשרים שנה קודם. עשו נופל על צווארו ומתייפח מהתרגשות ושמחה על שובו של אחיו האבוד.

 
השבת נקרא את פרשת ויצא. הפרשה מתמקדת במסע חייו של יעקב, אב האומה השלישי. האב שכל יוצאי חלציו ממשיכים את דרכו (בשונה מאברהם ומיצחק שמזרעם יצאו ישמעאל ועשיו), האב ששמו שונה לישראל. יעקב בשונה מסבו המהפכן ומאביו השמרן יוצא למסע חייו ודרכו רצופה בעליות ובמורדות, באתגרים מבית ומבחוץ.
בפרשה כתוב "ויצא" יעקב מבאר שבע לחרנה, רש"י שואל ומשיב למה נכתב ויצא ולא וילך, שכן, עם היציאה של יעקב נוצר חלל עמוק, חסרון גדול, בעיר באר שבע. 
הדבר הראשון שעושה יעקב במנוסתו מאחיו עשיו הוא חיפוש אחר מקום שינה, "ויקח מאבני המקום וישם למראשותיו", בלשון אחר, הדבר הראשון שעושה יעקב הוא חיפוש אחר המקום בו יוכל לחלום את חלומו. קצת מפתיע, לא? 
ואכן, יעקב עוצר לחלום, לחפש אחר החזון שלו, לבדוק מאין בא ולאן הוא הולך? להבין מה פירוש ההליכה הזו, הבריחה הזו? לאן היא מובילה? הרבי מלובביץ' ציין כי יעקב עצר לסדר את האבנים סביב ראשו ולא סביב גופו. יעקב שומר על ראשו, על התודעה שלו, על תפיסת העולם שלו, על החלום, על החזון.
והנה, בחלומו, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", מהמקום הנמוך ביותר, מהמנוסה מאחיו, מהפרידה הקשה מאמו, מהבדידות ומהמצוקה-מהסולם המוצב ארצה, ראשו מגיע השמיימה. החלום, החזיון, האופק שאליו צופה יעקב מציפים אותו בתקווה ובכח להמשיך הלאה במסע.
מה יותר סוראליסטי מזה שהמשלחת לפולין של בית ספרנו תקרא את פרשת ויצא בפולין. מהמקום בו ראשית הסולם ניצב בסיפור ההכחדה של העם היהודי ועמים אחרים למקום בו ראשו ניצב השמיימה, תלמידינו, דור שני-שלישי לשואה, דורכים על אדמת הדמים כשראשם מביט השמיימה. 

מחר נקרא את פרשת תולדות. השאלה המרכזית שתלווה את הקריאה בפרשה היא מי מבין הבנים ראוי היה לשאת את לפיד הברכה הלאה, אל הדור הבא. פרשה החולשת על סיפורם של המתחים הטבעיים בין אחים (תאומים) ובין הורים. בברכה, אין הכוונה לירושה התחומה לרכוש, לארץ ולמעמד, אלא, האצלה של מורשת, של רעיון, של דרך החיים שתחילתה ב"לך לך". 

לאה גולדברג בשירה הידוע מבקשת "למדני אלוהי ברך והתפלל", איך מברכים? ממה מתחילים? האם הברכה צריכה להיות קשורה בשאלה במה נושא הברכה כבר בורך? כפי שניסחה זאת רחל שפירא "מה אברך לו במה יבורך?". ואכן, חז"ל מעלים את ההשערה שהעיוורון בו לקה יצחק עת היה צריך להעביר את הברכה מסמן את הקושי שב"לברך". עיוורון סימבולי עליו האגדה מספרת כי "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת ונשלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין-כהו עיניו".  

מעמדה של העקידה עשוי להסביר לא רק את קוצר הראייה של יצחק אלא גם את הנטייה העקבית שלו להימנע מעימות ולהעדיף נסיגה על מאבק. בלשון אחר, יצחק היה ידוע בפאסיביות שלו, בניגוד לאביו, "דור אחר".

רבקה, בניגוד ליצחק, ואולי בשל אופיו הפסיבי של בעלה, מצטיינת ביוזמה, בנחישות ובזריזות. כמו שרה בזמנה, שפנתה לאברהם עם הדרישה האכזרית לגרש את הגר וישמעאל, גם רבקה רואה מעבר לסיטואציה המיידית ומעבר לכאב הבלתי נמנע של הפגיעה בעשו.

לקראת סיום הפרשה, לפני שיוצא יעקב לדרך מחמת כעסו של עשו, מברך אותו יצחק בברכה החשובה "ברכת אברהם". כל אחד מהבנים פונה לדרכו ולגורלו. רבקה, שמשכה בחוטים, שהייתה הכח המניע מאחורי המהלך המפותל הזה, סיימה את תפקידה. במובן מסוים קרה לה הדבר ממנו חששה יותר מכל: היא איבדה ביום אחד את שני בניה. עשו שטרם סלח ויעקב, הבן האהוב, שנאלץ לברוח הרחק משם. בפרשת וישלח נדבר על המפגש המיוחד של שני האחים ועל המניפולציה שהמסורת התורנית עושה על מפגש זה.

 

מחר נקרא את פרשת "חיי שרה". פרשת "חיי שרה" פותחת במות שרה ומסתיימת במותם של אברהם ושל ישמעאל. כל מוות הוא שונה, לכל פרידה צורה משלה. פרשה זו מסמנת סיומו של עידן. כאן מסתיימת תקופת חייהם של אברהם ושרה, ונפתחת מסכת חייהם של יצחק ורבקה. עידן הבנים, הממשיכים. אברהם היה איש של אמונה, לפעמים עיוורת (עקדת יצחק), חזון, יצירת החדש. תפקידו של יצחק הוא להמשיך, וכמו ממשיכים רבים הוא פאסיבי רוב הזמן, הולך בתלם, לא חורג ימינה ושמאלה.
חלק גדול של הפרשה עוסק בהליכה, בדרכו של העבד, נטול השם, היוצא במצוות אדונו להביא אישה ליצחק. דרך זו נסקרת פעם אחר פעם, מכל זווית ראייה אפשרית, מפורשת ונסתרת. בסופה של דרך מצליח העבד לבחור את הכלה הראויה ליצחק, את "אם האומה" החדשה שתחליף את שרה, את רבקה. 
חז"ל שואלים, למה רבקה, היא רבקה אימנו? מה המיוחד ברבקה ש"עברה" בהצלחה את מבחן הקבלה למשפחה של אבות ואימהות האומה? מה הייחודיות של רבקה שהכניסה אותה להיסטוריה שלנו לנצח?
התשובה, לדברי חז"ל טמונה בהתנהגות של רבקה: "וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו".
הדרך שבה בוחרת רבקה לעזור, משופעת וגדולה ממה שביקש העבד. יתירה מזו, היא מקיימת את מצוות עשיית החסד בזריזות, זריזות המוכיחה על התשוקה הפנימית לעשיית החסד. וזוהי מדת "החסד" עליה כותב באריכות רבה הרמב"ם.
 
מחר נקרא את פרשת וירא. פרשה המתחילה בביקור שלושת המלאכים אצל אברהם, ממשיכה להפיכת סדום ועמורה, פרשת לוט ובנותיו, סיפור המפגש בין שרה לאבימלך, לידת יצחק, גרוש ישמעאל ולסיום עקידת יצחק ולידת רבקה. פרשה המורכבת מאוסף של סיפורים, משלים וסוגיות מוסריות בועטות.
הניסיון העיקש של אברהם, עורך הדין הראשון בהיסטוריה, ללמד זכות על אנשי סדום ועמורה מתואר בזה הניסוח "ויגש אברהם, ויאמר: האף תספה צדיק עם-רשע". חז"ל הסבירו כי המילה ויגש (נשמעת מיותרת במשפט) באה לציין כי אברהם שילב שלוש אסטרטגיות בדיאלוג שלו עם האלוהים. הראשונה, מלחמה-ויכוח נוקב ודווקני, השנייה, פיוס-הדגשת הטוב שבאנשי סדום והשלישית, תפילה-תקווה לשינוי. בפרפרזה לגישתו של אברהם, גם מלאכת החינוך היא מלאכה מורכבת, רב גונית, הדורשת שילוב של אסטרטגיות שונות במקביל כדי להוביל שינוי וכדי לגדול.

השבת נקרא את פרשת השבוע לך-לך. פרשה העוסקת בפרידה של אברם מארצו, ממולדתו ומבית אביו. פרידה משלושה מעגלים שונים, מהרחוק אל הקרוב. הרמב"ם הרציונליסט הסביר את כפל הלשון לך לך, כלך אל עצמך. כלומר, הפרשה מרמזת על האופן שבו אנחנו מכוננים את העצמי הזהותי תוך דיאלוג מתמיד עם ארצנו, מולדתנו ובית אבינו. וראו איזה פלא, ביום ראשון בלילה תצא שכבת י"א ל"מסע הישראלי", מסע אל העצמי באמצעות היכרות עם הארץ, המולדת והבית.