השבוע לפני 77 שנים גורשו יהודי העיירה פרושוביץ מביתם למחנה ההשמדה בלזץ ע"י הקלגסים הנאצים הארורים . בכך באה הקץ על ההתיישבות היהודית מפוארת בעיירה פרושוביץ שבופולין .
במשך כל אותם שנים הנותרים כמה עשרות בודדות של אנשים מתוך כ- 4,000 יהודי העיירה ניסו לשקם את חייהם ההרוסים תוך ציון יום הגירוש כיום האסון שהביא לחורבן הקהילה .
כילד היה אבי "סוחב אותי" לאותן אזכרות כשאני לא ממש מבין את גודל החורבן וחשיבות הארוע , זה היה מן נדר פנימי שהבטיחו לעצמם אותם ניצולים לזכור ולא לשכוח , להזכיר ולא להרפות את אותם קורבנות אומללים שנכחדו ע"י הגרמנים הנאצים ללא עוול בכפם .
השבוע נערכה האזכרה לציון 77 שנים ליום הגירוש , בולטת הייתה הידלדלות אותם ניצולים דור ראשון שהלכו לעולם במשך השנים חלקם בשיבה טובה אבל תוך יסורי חיים של אותם ניצולים אשר איבדו את יקירהם .
עצוב היה לראות את שני השורדים מתוך שלושת האחרונים שנותרו מהדור הראשון שמנסים בכוחותיהם האחרונים לספר לדורות הבאים את חוויות הילדות שלהם מהקיהילה המפוארת ואת תחושת התיסכול מהחורבן שלה.
מצד שני אנשי הדור השני השלישי והרביעי שנכחו בארוע הוכיחו כי נמשיך לקיים את צוואתם של קרובינו לזכור ולא לשכוח .