מכתב פתוח לתלמידי רמות – מסע פולין 2019
חברי משלחת יקרים !
אני חושב עליכם בהתרגשות , מכיר ויודע את גודל החוויה שאתם עומדים לעבור בימים אלו , חוויה שתחרט עמוק בלבכם ותוביל אתכם בהמשך חייכם ובעיקר תיתן לכם פרופורציות ותובנות לחשוב יותר וחשוב פחות .
העיירה פרושוביץ בפולין בה נולד אבי (כ- 30 דקות נסיעה מקרקוב) הייתה עוד עיירה מיני רבות כמוה בפולין שלפני השואה. דווקא משום כך סיפורה מאפיין עיירות רבות כמוה.
בסוף אוג' 42 גורשו כ- 3,000 יהודי העיירה להשמדה במחנה בלזץ ורק מעטים (כמה עשרות נותרו) ביניהם אבי שרדו את השואה ובכך למעשה הסתיימה התיישבות היהודית בעיירה פרושוביץ .
בשנת 1993 יצאתי עם משלחת "רמות" הראשונה שיצאה לפולין ועם אבי כאיש עדות . החוויה האישית הייתה מטלטלת אבל היא עיצבה את חיי מרגע זה והלאה .
בעיירה (סלומניקי) הסמוכה לפרושוביץ באחד השטחים הפתוחים ליד תחנת הרכבת שלף אבי פתק והקריא לי צוואה שכתב 12 שנים קודם לכן (כשפולין הייתה סגורה בפני ישראלים) בעת שהודיע לו הרופא האישי שלו שחלה בסרטן ונותרו לו 3 חודשים לחיות … "אם תרצה לדעת מיהי משפחתך ? סע לסלומניקי למקום הזה ! כאן התעללו הנאצים הארורים …. " וההמשך מלווה אותי עד היום .
בהמשך נסענו לרחובות הסמוכים לבית הקברות אל כור ילדותו של אבי , והוא בכל פעם שמגיע לכאן כאילו מצפה לפגוש את אימו אביו וחמשת אחיו שהושמדו ע"י הנאצים . ובכל פעם הוא מתאכזב מחדש אבל אומר לעצמו … " אחזור שוב , אולי בפעם הבאה ,…" .
בביקור אז (1993) בבית הקברות בו אתם עומדים לבקר מצאנו (אבי ואני ) מצבות מנותצות , הזנחה של שנים . אבל דווקא העדות האילמת היא שהעידה יותר מכל על גודל החורבן של הקהילה היהודית המקומית כמו קהילות רבות אחרות .
אז נשבע אבי לאסוף את האבנים המנופצות ולחדש את בית הקברות המוזנח ולהקים מצבה במקום. מצבה זו שאתם תראו היא עדות אילמת לאסון הגדול ביותר שהיה לעם היהודי בתולדותיו והיא פרט קטן שמעיד על הכלל .
אבי אדם מבוגר מאוד בא בימים ושעון החול הולך ואוזל , הצטרפתי אליו בקיץ 2018 לטקס קבלת פרס הוקרה על פועלו להנצחת יהודי העיירה מטעם העיר פרושוביץ בה גדל , מעשה אצילי ומכובד של ראש העיריה של פרושוביץ Mr Grzegorz Cichy שמעריך מאוד את העבר המפואר של יהודי העיירה ופועל להנצחתם , ועל כך הוא ראוי להוקרה רבה.
בביקור האחרון חוויתי שנית את חשיבות המקום בעיניי אבי , היה לי קשה במיוחד לראות את אבי נפרד מהעיירה ומהרעיון שיפגוש את משפחתו בעולם הזה , והפרדה מבית הקברות … הסמל של החורבן בעיניי יהודי המקום . אז גמלה בליבי ההחלטה למסד את הטקס הזה ולבקש מהמשלחות של "רמות" בת-ים להגיע למקום ולשמר את הזיכרון החשוב הזה .
אני מודה לכל מי שתמך ברעיון בעיקר לסמדר המנהלת שהייתה שותפה פעילה בהוצאת הרעיון אל הפועל שללא הנכונות שלה לא היה הרעיון מצליח . מודה למורי וחברי המשלחת הקודמת (שהייתה הראשונה) וכמובן לחברי המורים מהמשלחת הנוכחית ובעיקר לכם שנצליח ביחד להוכיח לאבי המבוגר שלא נשכח גם אם סלחנו , שנמשיך לזכור תמיד .
ולסיום בילדותי התלוננתי בפני אבי למה הוא ממשיך לשמר את זיכרון השואה ובעיקר למה הוא פועל בנושא כל כך הרבה והוא ענה לי בדרכו …. :" אני זוכר את חברי בדרך של אז במה שאתם קוראים שואה , את מוישלה , פנחס, גיטל ועוד רבים , כשלא עמד להם כוחם והם נפלו לידי בדרך אל החיים …. המשפט האחרון שהם אמרו לפני מותם היה , אם יהיה מי שיזכור אותנו בעתיד זה יהיה ניצחוננו הגדול " .
ואתם בעצם הביקור שלכם במקום תהיו שותפים מלאים לזיכרון ובעיקר לניצחון הזה .
חג סוכות שמח