בלילה חורפי, לפני כשלוש שנים, מתקשר אלי חברי הרב השכונתי יוני סנדרס ומבקש ממני לקבל לאגודת הכדורגל שאני מנהל, נער שנמצא תחת פיקוח של קצין מבחן וחייב בצו בית משפט לתרום 100 שעות עבודה לקהילה. 

אני מנסה להתחמק מהמשימה.  "הרב יונתן," אני פונה אליו, "מכבד, אבל יש לי צרות משלי – נוער בסיכון ועוד… אל תוסיף לי על מה שיש לי."  מי שמכיר את הרב יודע שהוא לא מבקש.  למרות השעה המאוחרת, הוא מגיע לביתי יחד עם אבי הנער, אדם שורשי, מושבניק מהגולן, שפורס בפני סיפור עצוב.  "יש לי כמה בנים.  שניים מהם לוחמים בצה"ל.  אנחנו מתגוררים בגולן, והבן הקטן מכולם ברח לנו לפני כחצי שנה מהבית והפך "להומלס."  לאחר חיפושים נרחבים, איתרתי אותו "זרוק" בכיכר החתולות בירושלים.  הוא נשפט על כל מיני עבירות שביצע, ובפיקוח קצין מבחן.  אנחנו כרגע מנסים לשקמו.  קבל אותו אליך לעמותת הכדורגל שאתה מנהל, כי הוא אוהב כדורגל ואני תקווה שזה יעזור לשקמו." 

אני מסתכל על האב וחושב לעצמי, איזו הקרבה.  האיש עזב את הבית בגולן השאיר אחריו משפחה שמנסה לקיים שגרה למען שאר הילדים שבבית, ונדד עם בנו לראשון לציון בניסיון לשקמו.  אני חייב לעזור, אני מחליט עם עצמי בהכנעה. 

הנער ד' היה ילד מופנם שאתה משוחח איתו אתה חושב לעצמך מאיפה האומץ לעזוב את הבית ולחיות לבד ברחוב במשך תקופה ארוכה.  מה שמחבר אותו אלי זו אהבתו הגדולה לכדורגל.  הוא שיחק בעבר, הוא מסביר לי.  אני מציע לו לחזור ולשחק.  לא יהיה קל אחרי כל התקופה שעזב והסיגריות שהוא מעשן.  "זה לא הולך להיות קל, אבל בוא תנסה אני מציע." 

אני נודד במחשבות לחבר ילדותי, "אחי התיאום," שהיה כדורגלן מוכשר, התמכר לסמים קשים ויצא מאוחר יותר לתהליך גמילה בחו"ל.  שם בגמילה, לאחר שניקה את גופו חזר לשחק כדורגל, באחת משיחותינו הוא ציין בהתלהבות "אתה מתאר לעצמך, אפילו חזרתי לשחק כדורגל…" מאוחר יותר נכנע שוב לסם וסיים את חייו הרחק מכולנו. 

באחת אני חוזר למציאות, וד' גם הוא מתלהב כמו ילד קטן.  אנחנו מארגנים ציוד ונעלים, והנער משתלב ובהמשך אפילו הפסיק לעשן והתחיל לנהל חיים ספורטיביים.  היו עליות ירידות, אבל האב רתום וצמוד ומוביל את המהלך ביד רמה. 

בסוף השנה אנחנו נפרדים, האב מודה בכל לב, סיפוק עצום לי למערכת התומכת, ודרכנו נפרדות.  הזמן ואירועי היום יום עושים את שלהם. 

בשבת האחרונה, בזמן תפילת מנחה, אני יושב עם הרב יונתן, מתפלפל על סיפורו של אליהו הנביא ונביאי הבעל בכרמל, ולפתע, ככה פתאום, הרב מרים את עיניו אלי ושואל, "זוכר את ד'..? פגשתי את אביו.  ואני סקרן לשמוע אבל חרד מפני ההמשך, והרב מושך את הרגע, לוגם מכוס המים שלו ואומר, "הוא התגייס לצה"ל ומשרת כחובש גדודי קרבי."

באחת משתלטת עלי תחושת הסיפוק.  גם מיליון דולר (בעצם, אולי כן…) לא היו מספקים לי את אותה תחושה.

זו תחושה שיש לרופא כשהוא מציל אדם ממות, שאנחנו החינוכאים זוכים בה מידי פעם.

ואני חושב לעצמי, ד' עשה לי את השבוע.