התבוננו וראו הזהו אדם
העובד בביצה הקרה,
הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת-לחם זעירה.
שבעבור כן או לא לבן מוות היה.

התבוננו וראו האם אישה היא זאת?
בת בלי שם ובלא שיער.
שלא נותר בה עוד כוח לזכור,
שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור.

הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה:
אשר אנוכי מצווכם לחקוק בלבבכם.
ושיננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית, בלכתכם בדרך, בשכבכם ובקומכם.
והיה כי תדומו-יאבדו בתיכם.
ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.
ויהפכו מכם פניכם יוצאי חלציכם, עוד.

לוי מסביר כי "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר, והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". הוא מאמין כי בכוחו של ספרו להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם.
לוי עסוק בשאלה "הזהו אדם?" ובשאלתו הוא מתכוון למבע העיניים הרעבות, לאיתות הגוף הקורס, לפנים שנרמסו בהשפלה, לטלטלה שבין ייאוש לחידלון. הוא מציג את האדם במערומיו.

והוא חוזר ושואל הזהו אדם שאיבד צלמו ודמותו? האם יצליח לשוב אל עצמיותו? האם יצליח להשיב לעצמו את כל שנגזל ממנו? הוא מושיט אצבע מאשימה אל התליין ומעמיד את האדם במבחן המוסריות.

בעוד רגע דל ישתפו אותנו תלמידי מחזור נ"א בחוויות שלהם מהמסע בפולין.

מסע בעקבות ההיסטוריה והזיכרון של העם היהודי ועמים אחרים. מסע בעקבות נפש האדם והאדם. מסע שהשאיר אצלם שובל של שאלות ותהיות.

במסע זה ביקרה המשלחת במחנות ההשמדה הפסטורליים לכאורה, בבורות הירי המסוככים בעצי יער תמירים ועבותים, במפעלי התעשייה להשמדה ההמונית, ברובע היהודי, בגטאות הדלים והחשוכים; בתאי הגזים, במשרפות, בדרגשי השינה, בקרונות הרכבות שהיו עמוסים לעייפה ובחדרי הניסויים והמחקר.

עת הסתיים המסע ממנו שבתם אנשים אחרים, ועת יסתיים יום זיכרון זה חשוב כי מעבר לציווי של "לזכור ולא לשכוח" נעשה כדי לשנות.

לא נעמוד מן הצד, נפעל כדי לשנות מציאות שיש בה פגיעה בזר, באחר ובשונה.

נוקיע כל סוג של אלימות, נגלה אמפטיה וסובלנות, נגדע כל גלויי גזענות ונקדם אקטיביזם של שוויון וצדק חברתי.

צילום: Ofra Sharan, Dr. Haim Frenkel, שי לוי