השבוע, ערב פסח, קופצת לי הודעה של תלמידה מהעבר הרחוק.  "הי אריה! עברה שנה. אסף ואני מבקשים להחיות רעיון, משאלת לב "זיכרון בסלון" עם אביך, אתך והמשלחת לפולין שנת 1993 …"

אני מוצא את עצמי עונה כמעט במצב אוטומט, "בכיף …" ובאחת, נודדת מחשבתי לזיכרון משנת 1993 – משלחת תלמידים מביה"ס בבת-ים רמות, חשמונאים , אורט רמת יוסף ומילטון במסע לפולין.

אני נזכר בטקסיות הקבועה באותה נסיעה כשאנחנו יושבים בכל ערב לשיחה מלב ללב במה שנקרא "הפגת לחצים".  כל אחד בתורו מדבר מנימי נשמתו על הסערות והרגשות שמתרחשות בתוכו לנוכח המציאות היומית והחוויה הרגשית אותה עוברים התלמידים.

 דווקא אסף היה הראשון ששבר את מחסום הרגש שבשיחה גלויה ופתוחה, ושיתף את חבריו בסערת רגשותיו.  ובשקט ששרר כשהוא ריגש אותנו, אפשר היה לשמוע את שערות גופנו המזדקרות מעוצמת האירוע המרגש.  אנחנו, צוות המורים המבוגרים למסע, לכאורה יותר מחוסנים, אבל סופגים משני הצדדים: גם מאירועי היום יום שאלינו מדברים ועלינו משפיעים, וגם חווים ושותפים עם תלמידינו את החוויות שהם חווים.

 החוויות לא פוסקות, וכך הן "שורטות" את נשמתנו אחת לאחת ובתדירות גבוהה, פורצות את מנגנון ההדחקה עד שאתה לא שולט בזה.

אישית, יצאתי למסע עם אבי כאיש עדות, ואני עורך במקביל מסע אישי לתוך נבכי ילדותו של אבי ולתוך התופת שליוותה את כל חיי משפחתי – השואה.

אצלנו בבית לא היה צורך ביום שואה.  השואה הייתה בתפריט היומי של המשפחה.  כל פעולה, עצב או שמחה, הסתיימה בשיחה על השואה.  אפילו צלצול הפעמון בדלת הבית היה מכניס את אבי לחרדה, "שמע, הגרמנים מצלצלים בדלת… "  כך היו אז החיים.  אני זוכר שחבריו של אבי -ניצולי השואה גם הם – תמיד אמרו עלי שאני הייתי שורד את השואה כי דמיתי לגויים.  וזה שוכב לך בתוך הנפש מחכה ליום לפרוץ החוצה בסערה.

באותו היום בפולין, אבי לוקח אותי למקום כלשהו שמאוחר יותר יהווה עבורי צומת שתשנה את חיי ואת התייחסותי להרבה דברים.  על שלטי התחבורה בדרך מתנוסס הכיתוב "לסלומניקי."  שם, בשדה החרוש, התברר לי מאוחר יותר שזוהי נקודת הריכוז אליה הגיעו יהודי הסביבה בעת הגירוש הגדול, ובניהם משפחת אבי, ומשם נשלחו לדרכם האחרונה – מחנה ההשמדה בלזץ.

ואז אבי שואל אותי, בעודי מתבונן בסביבה הירוקה והמשקרת שמצפינה את הזוועה שהתחוללה במקום בחודש ספט' שנת 1941, "אני יכול לקרוא לך משהו? ומבלי לחכות לתשובתי, מוציא פתק מקופל מהכיס, כאילו חיכה במשך שנים לרגע המיוחד הזה, ובנשימה אחת מתחיל לקרוא:

          "לשוש (אחותי) ואריה ילדי היקרים,

אם תרצו לדעת מהיכן משפחתכם, סעו לסלומניקי בפולין, ושם, בשדה החרוש…"

אני מציץ בנייר המקומט שאוחז אבי, ואני מזהה את הכותרת והתאריך – מאי 1967 – התאריך בו הודיע רופא העור שבדק את השומה של אבי, שנותרו לו שלושה חודשים לחיות. 

אט אט חודרת בי התובנה – זוהי צוואתו של אבי.  26 שנים הוא שמר את הצוואה הזו בכיסו, עת מלאך המוות דילג מעליו ולא בפעם הראשונה, והיום הוא חושף אותה בפניי כשהוא חי וקיים עומד זקוף עם בנו ממשיכו.

אני מסתכל על הנוף המשקר בשנית, שומע את התיאור שמתאר אבי, ובאחת, אני חוזר איתו ביחד לשנת 1941.  זהו המקום האחרון שקושר אותי אל שרידי משפחת אבי.  גשם מתחיל לרדת, ואני מרגיש שהשמים בוכים ביחד איתי, ואבי מנותק מכל הסביבה, מדבר אלי ומכה בנשמתי.  "כאן, במקום הזה, שכבו הוריי ואחיי מתחננים על נפשם, והארורים לא ריחמו …"

בערב אנחנו חוזרים למעגל "הפגת לחצים," כל אחד בתורו.  היום היה למשלחת יום קל יחסית – סיבוב בקרקוב העתיקה.  לעומתם, אני "מלא כרימון."  לא מסוגל לדבר.  חנוק עד דמעות.  לא מצליח לעכל את פצצת הרגש והתובנה שנפלה עלי היום.

"אסור לבכות," אני חושב לעצמי בזמן שתורי לשתף הולך ומתקרב.  לא רק המבוכה מתחושת החולשה לעיניי תלמידי מכה בי, אלא הידיעה שאצלנו במשפחה לא בוכים על השואה!  ככה זה.  אין הסבר רציונלי לעניין.  כשפעם שאלה תלמידה את אבי, "שמואל, איך אתה לא בוכה?!" הוא סיפק לה תשובה מידית, "בכיתי כל כך הרבה בשואה, עד שיבשו לי הדמעות …"

ואני מתקשה לדבר, נחנק נעצר ולבסוף מוותר.  אלם אוחז בי.  אין מלים.  ואז, אבי נחלץ לעזרי ומחלץ אותי מהרגע המביך והוא פונה אלי לעיניי כולם ושובר באחת את המבוכה שהשתלטה על כולנו, "אני גאה בך בני, שהסיפור שלי כל כך נוגע ללבך…"

והחיים המשיכו.  ולפתע, לאחר כמעט חצי יובל, לקראת יום השואה, אני קורא פוסט של שלי התלמידה ממסע פולין שנת 93 והיא כותבת, "אם תרצו לדעת – סיפורו של שמואל בלומנפלד איש עדות משלחת פולין 1993."  ואני חושב לעצמי, איך משפט שנזרק לחלל, נצרב בתודעה של תלמיד/אדם, והופך למנטרה שמלווה אותו לאורך חייו שמזכירה לו אירוע מכונן מאז ועד עולם שאתה כמורה היית שותף לו. 

תודה לכם, שלי ואסף.  איך אמר לי אבי באחת מהשיחות הרבות שהיו לנו? "באותם ימים, חבריי לגיהנום באושוויץ התפללו שמישהו יזכור ויזכיר אותם בעתיד."  ואתם עוזרים היום להגשים את משאלת לבם של הקורבנות האומללים, ועל כך – תבורכו.

עשיתם לי את השבוע.